מחיסול חשבונות לכפרה / הרב יצחק בן דוד

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המודל שבנתה התורה בדמותן של ערי המקלט מבטא את דרך ההתמודדות של ההנהגה הרוחנית עם נטילת נפש בשגגה: הגנה, ענישה ונטילת אחריות 

הפרק השני של מסכת מכות, שברובו הגדול נלמד השבוע, עוסק כולו בדיני רוצח בשגגה וערי מקלט. פרק זה מבוסס בעיקרו על המפורש במקומות רבים בתורה, שהרוצח במזיד דינו מוות ואילו הרוצח בשגגה גולה לאחת מערי המקלט. מה פשרה המשפטי והאנושי של הגלות לעיר המקלט? דומה כי להלכה זו ישנם כמה רובדי משמעות שונים, השלובים ומעורים זה בזה. בדברים הבאים ננסה לקלף קפלי משמעות אלו, כפי שעולה מהפסוקים ומגופי ההלכות המבוררים בפרקנו.

מוות בחיים

ברמה הבסיסית ביותר, מטרתן של ערי המקלט היא להגן על הרוצח בשגגה מפני זעמו של גואל הדם שמאיים על חייו ועל ביטחונו. הן אמורות לשמש מקומות מסתור והגנה על חייו של אדם שאיננו חייב מיתה על פי תפיסת התורה, אך בכל זאת מצוי בסכנה מוחשית. על פי מובן זה, ערי המקלט תוקנו לטובתו של הרוצח בשגגה, וזהו אף הפן המרכזי והדומיננטי בתיאור המקראי שלהן (שמות כא; במדבר לה; דברים ד, יט; יהושע כ).

רובד אחר שגלום בתפקידן של ערי המקלט הוא רובד הענישה. במובן זה, המעבר לערי המקלט לא נעשה כדי להגן על הרוצח, אלא כדי להענישו. השהות בעיר המקלט נתפסת כמימוש החובה שמוטלת על הרוצח בשגגה לגלות ממקום מגוריו הרגיל, לעזוב לחלוטין את מרקם החיים שאותו הכיר, ובכך לרצות את העונש הנדרש כדי לכפר על חטאו.

הריגה היא נטילת זכותו של אדם אחר להמשיך ולהתקיים על האדמה. העונש על מעשה זה הוא בדמות ניתוק מקביל של הרוצח מזכותו לחיות בארצות החיים. הנסיבות המקִלות של רצח בשגגה אינן מפקיעות לחלוטין את עקרון הענישה הזה, אלא רק מעדנות אותו: הרוצח בשגגה ימשיך להתקיים על האדמה, אך יתנתק לחלוטין מן האדמה ומן הסביבה האנושית שבה חי את חייו עד כה. יש בכך סוג של 'מוות בחיים', שכנראה נדרש כדי לכפר על נטילת חייו של אדם אחר, גם אם זו נעשתה שלא במתכוון.

תפקידן הענישתי של ערי המקלט מוצא ביטוי מסוים כבר בתורה (ראו בעיקר במדבר לה, לב), אך הוא מודגש בעיקר בספרות חז"ל. ספרות זו היא אשר טבעה את המונח 'גלות' כתיאור לשהייתו של הרוצח בעיר המקלט (פרקנו נקרא: 'אלו הן הגולין'), ביטוי שכלל לא מוזכר בתורה בקשר לרוצח בשגגה. ככל הנראה, שינוי זה נובע בעיקר מכך שבתקופת חז"ל 'חיסול חשבונות' משפחתי על ידי גואלי דם היה תופעה נדירה ביחס לתקופת המקרא, ולכן נתפסו ערי המקלט בעיקר כאמצעי לענישתו של הרוצח.

שני רבדים אלה בתפקידה של עיר המקלט מנוגדים זה לזה: בעוד הרובד הראשון נועד לטובתו של הרוצח, הרובד השני מכוון כנגדו. אך יחד עם זאת, נדמה שאלו שני רבדים השלובים זה בזה: נכונותו של הרוצח לקבל על עצמו את עונש הגלות היא זו שמקנה לו את הזכות ליהנות גם מתפקידן ההגנתי של ערי המקלט. כביכול מוטל עליו לבחור בין חיים שבהם הוא נמצא בסכנת חיים מתמדת לבין חיים שיש בהם ביטחון קיומי, אך בגלות. שתי החלופות פוגעות בתחושת היציבות והקביעות של האדם בחייו ובעולמו, ואולי זהו בדיוק עונשו המהותי של הרוצח בשגגה: איבוד תחושת הביטחון הקיומי והיציבות בחיים. אדם שנטל את חייו של אדם אחר לא יכול להמשיך ולחיות ביציבות ובביטחון באדמה שאליה הוא רגיל. עליו לעקור לסביבת חיים זרה ומנוכרת. אחרת, הקרקע לא תפסיק לרעוד מתחת רגליו.

דמותו של התליין

רובד נוסף של ערי המקלט נוגע למאפיין אחר שלהן. כידוע, ערי המקלט הן ערי הלויים - הגורם המופקד על מערכת המשפט והחוק של התורה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). במובן זה, ההגעה לעיר המקלט מהווה מעבר של הרוצח לתוך תחום אחריותה של המערכת המשפטית הריכוזית. במקום שמיצוי הדין ובירור מעשיו של הרוצח יתנהלו במסגרת של חיסול חשבונות בין חמולות משפחתיות, שבה יצרי הנקמה והכעס לא מאפשרים שיקול דעת סביר ובירור האמת, הוא נמסר לידיהם של נציגי החברה והחוק.

על רקע תפיסה זו מעניין מאוד לתת את הדעת לכך שגם לאחר שבירור דינו של הרוצח הועבר לידיהם של אנשי החוק, התורה ממשיכה להפקיד את הליך הריגתו של הרוצח במזיד בידיו של גואל הדם: "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ" (במדבר לה, יט). ניכרת כאן הפרדה בין הליך השיפוט ובירור האשמה לבין הענישה עצמה. ייתכן שיש כאן ביטוי לשלב הביניים בתהליך המעבר מחברה משפחתית-חמולתית לחברה לאומית-ריכוזית, בעלת מערכת משפט כללית, אך ייתכן גם שיש כאן תפיסה ייחודית של התורה בנוגע לשאלת הלגיטימיות של עונש המוות לרוצחים.

תפיסות משפטיות מודרניות רבות גורסות שהזכות להרוג פושע כלל איננה קיימת, ועל כן הן הוציאו את עונש המוות מספרי החוקים שלהן. גישות אחרות גורסות שלחברה יש סמכות להוציא להורג רוצחים, בין אם כדי ליישם תפיסה מוסרית מופשטת שלפיה הרוצח איבד את זכותו המוסרית לחיים, ובין אם כדי להגן על האינטרסים הכוללים של החברה (הרתעה). התורה מציגה לנו כאן עמדה נוספת. תפקידה של החברה הוא לקיים את הליך הבירור המשפטי, ולבחון האם אכן קיימת אשמת רציחה במזיד על כתפיו של הנאשם. כאמור, תפקיד זה לא יכול להתבצע בידי קרובי הנרצח שפועלים מתוך אמוציות ומחוסר שיקול דעת. אך לאחר שהתבררה כבר אשמתו של הרוצח, הרי שהלגיטימיות ביחס להוצאתו להורג נתונה בראש ובראשונה לגואל הדם. הוא זה ששילם את המחיר הרדיקלי על אובדן קרובו, הוא זה שחווה באופן חי וסוער את מפלצתיותו של הרוצח, ורק חוויות אלו הן שמצדיקות ומאפשרות את המעשה הנורא של הריגת אדם. הוצאה להורג באופן זה עדיפה - על פי תפיסת התורה - על פני הוצאה להורג בשוויון נפש וכמעשה של שגרה על ידי אדם שזהו תפקידו: להרוג אנשים.

בניין הגשרים

בדברינו עד כה עלו שלושה מתפקידיה השונים של ההנהגה הרוחנית והדתית של העם: א. עליה לספק מסתור והגנה לאלו המצויים בסכנת חיים מתמדת; ב. עליה לשאת בנטל הענישה והחינוך של אלו הזקוקים לסעד ולטיפוח מוסרי, ולאפשר להם לשהות במחיצתה; ג. עליה לקחת על כתפיה את האחריות לבירורה של האמת המשפטית, ולאכיפת הענישה בהתאם לתוצאותיה.

אך כנראה שבכך לא מסתכם תפקידה. המשנה בדף יא ע"א מלמדת שאמותיהן של כהנים היו מספקות לרוצחים השוהים בעיר המקלט מחיה וכסות, כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו (על פי הנוסח שמובא בגמרא). מדוע חייהם של הכהנים מוטלים בסכנה? הגמרא מתייחסת לשאלה זו, ועונה: "שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו".

נראה שיש כאן ביטוי לתפיסה שלפיה חלק מן האחריות לאירוע של רציחה בשגגה מוטל על כתפי הכהנים. כאשר ישנה מציאות חברתית שמאופיינת בזלזול ובפגיעה בחיי אדם, התורה מטילה את האחריות גם על כתפיהם של המנהיגים הרוחניים, לפי שהיה עליהם לזהות את המצב השלילי ולפעול לתיקונו. דומה שבכך נוצרת זיקה מהותית בין פרשת ערי המקלט לבין פרשה נוספת שעוסקת בהתמודדות עם אירוע של רציחה, שאף היא מוזכרת במרוצת הפרק (י ע"ב): פרשת עגלה ערופה. גם שם נדרשים זקני העיר לצאת לשדה ולכפר על הדם שנשפך, למרות שלא ידיהם הן שאחראיות באופן ישיר לרצח.

המסר שעולה מפרשיית ערי המקלט הוא שמנהיגות ראויה היא מנהיגות שיודעת למצות את הדין עם הגורמים השליליים בחברה ולהעניש אותם, אך יחד עם זאת לוקחת על עצמה את האחריות לניתוק שנוצר בינה לבין החלקים החלשים בחברה, ושואפת לקשרי קרבה עמוקים איתם.