עידון תוצאות שליליות / רפי זברגר

נדרים מח ע''א
 

הקדמה 

נלמד את המשנה שמתחילה בשלהי הדף הקודם ומסתיימת בריש הדף:
הריני עליך חרם - המודר אסור; הרי את עלי חרם - הנודר אסור.
חרם הוא לשון נדר כפי שלמדנו בפרק הראשון של המסכת. אדם האוסר את עצמו בהנאה על חברו, הרי חברו אסור ליהנות ממנו, אך לו מותר ליהנות מחברו. ואם אדם אסר את חברו עליו, הרי שאסור לו ליהנות מחברו, אך לחברו מותר ליהנות ממנו.
הריני עליך ואת עלי - שניהם אסורין, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר.
משני הדינים הראשונים במשנה ניתן להסיק את הדין השלישי, שאם החרם הינו הדדי, האדם מחבירו וחבירו מן האדם, הרי שניהם אסורים ליהנות זה מזה. אבל מחדשת המשנה כי גם במקרה זה שניהם מותרים ליהנות מדברים ציבוריים שאינם שייכים לכל אחד ואחד מן הציבור. המשנה מכנה דברים אלו ''דבר של עולי בבל'' ותדגים זאת מיד.
למרות הדין הזה, אם יש דברים ציבוריים אשר יש לכל אחד ואחד שותפות באותו דבר, מכונים ''דבר של אותה העיר'' הרי הם אסורים, שכן, המודר הנאה נהנה מאותו חלק שיש לשני באותו נכס.
ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך;
בורות המים שהיו בדרך מבבל לארץ ישראל הופקרו ואינם שייכים לאף אחד כדי שכולם יוכלו ליהנות מהם.
הר הבית והעזרות גם כן אינם שייכים לאף אחד אלא לכל הציבור יחדיו. כל אלו נקראים ''דבר של עולי בבל'' כיוון שדינם זהה, והמודר הנאה מחברו יכול ליהנות מהם.
ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת, והתיבה, והספרים.
דוגמאות ל-''דבר של אותה העיר'': ככר בעיר (רחבה), מקווה או בריכה (מרחץ), ובית כנסת שיש לכל אחד מקום בו, ארון הקודש וספרי התורה המונחים בו. כאמור, בכל הדברים הללו יש שותפות לכל אחד ולכן המודר הנאה מחברו אסור להשתמש בו.
והכותב חלקו לנשיא; ר' יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא - אין צריך לזכות, להדיוט - צריך לזכות; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה.
יש אפשרות למודר הנאה מחברו להשתמש ב''דברים של אותה העיר'' אם החבר מעביר חלקו לאדם אחר. דין זה למדנו כבר לעיל, שניתן להעביר לאדם שלישי וכך לעקוף את הנדר. כאשר מקנים לאדם שלא נמצא באותו מקום, יש להקנות על ידי אדם שלישי. לכן אם מקנים לאדם רגיל (הדיוט, בלשון המשנה) הרי שמזכים לו על ידי אדם אחר.
לגבי הקנייה לנשיא ישנה מחלוקת: רבי יהודה סובר שאין צורך לבצע פעולת קנין, כיוון שכוח קניינו של הנשיא ''גדול'' וכבר באמירת האדם ללא פעולת קנין הנשיא ''קנה''. חכמים סוברים שאין הבדיל למי מקנים, וגם בהקנייה לנשיא יש צורך לזכות ולבצע קניין. לדבריהם הזכירו נשיא, כיוון שהיה מקובל במקרים כאלו להקנות לנשיא ולא לאדם אחר.
יש לציין שגם לאחר שמקנים לנשיא, מותר למקנה להשתמש בנכס, כיוון שיש להניח שהנשיא ''מרשה'' לו להשתמש, למרות אפשרות שימוש זו, הוא כבר אינו ''בעלים'' על הנכס, והמודר הנאה ממנו גם רשאי להשתמש בו.
רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן.
רבי יהודה מוסיף כי בגליל אין צורך שהאדם יכתוב את חלקו לנשיא, שכן, פעולה זו נעשתה כבר בדור הקודם על ידי אבותיהם. הגמרא תסביר את סיבת הדבר. 
 

הנושא

אנו הסברנו במשנה לפי מסקנת הגמרא שנלמד מיד, אך הגמרא מתלבטת ושואלת:
אמאי מיתסר?
הבינה הגמרא כי גם אם מכרו לנשיא את חלקם ב''דברים של אותה העיר'' אסור למודר הנאה מחברו להשתמש באותו נכס, ותמהה הגמרא מדוע? הרי אין לחברו חלק באותו נכס, ולא צריכה להיות בעיה בשימוש של המודר הנאה..
אמר רב ששת, הכי קתני: ומה תקנתן? יכתבו חלקן לנשיא.
עונה רב ששת כי אמנם כך וזו כוונת המשנה. כאשר המשנה פסקה ברישא כי אסור למודר הנאה ליהנות מ''דבר של אותה העיר'' מדובר במקרה שלא מכרו לנשיא. וממשיכה המשנה ואומרת, כדי שיוכל להשתמש יש למכור לנשיא (או לאדם אחר) ובכך ''לשחרר'' את בעלותו ולהתיר למודר הנאה ליהנות מנכס זה.
הברייתא הבאה מסבירה מדוע אנשי הגליל כבר העבירו (כתבו) לנשיא את חלקי בניהם, כפי שרבי יהודה כתב במשנה.
תניא, רבי יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין היו, והיו נודרין הנאה זה מזה, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא.
אנשי הגליל היו ''קנטרנים'' ולאור זאת היו נוהגים להדיר נכסיהם זה מזה. ראשי הקהילה בדורות הקודמים הכירו בעובדה זו, ולכן תיקנו שכולם ימסרו את חלקם לנשיא, כדי שאם אמנם אדם ידיר אדם את נכסיו מחברו (או להיפך) הרי שלא ייאסר שימוש בנכסים משותפים של אנשי הגליל, כמו בית כנסת, ספרי תורה וכדו'. 
 

מהו המסר

התקנה של אנשי הגליל בדורות קודמים לרבי יהודה מלמדת אותנו מספר תובנות:
1. יש להכיר בעובדות, גם אם הינן פחות נעימות. ראשי הקהילה הבינו שיש לאנשיהם ''פתיל קצר'' והם מגיעים לידי ריב וקנטור הדדי חדשות לבקרים, תופעה המביאה אותם להדיר נכסיהם זה מזה. הם כנראה הבינו, שזו תכונתם ואין יכולת שיפור ותיקון בזמן הקרוב.
חשוב להכיר בכך, לא להתעלם ולעצום עינים ולומר כי אין כלום, ולחשוב כי אין בעיה תפקודית לאנשי הקהילה.
2. לאחר שהכירו בכך חשבו כיצד ניתן לעדן את התוצאות של מצב זה. מעצם הקנטרנות אינם יכולים למנוע, גם את הדרת הנכסים זה מזה לא יכלו להפסיק, עמדו ותיקנו כי התוצאות של נדרים אלו יהיה פחות משמעותיות.
קבעו כי כולם ימכרו את נכסיהם המשותפים (בבית כנסת וכדו') לנשיא, ובכך לפחות לא ימנעו מבניהם לבוא ולהשתתף בתפילות ציבור ואף יוכלו לשמוע קריאת התורה ולהשתמש בארון הקודש.
תובנות אלו חשובות מאוד בתחום החינוך. שהרי לא תמיד ההורים יכולים להביא לתוצאות רצויות בחינוך ילדיהם, כפי שהם חושבים לנכון, למרות מאמציהם והשתדלותם הרבה. יש להכיר בכך ולהפנים עובדה לא נעימה זו.
לאחר מכן, יש לחפש כיצד ניתן ''לעדן'' את תוצאות מעשיהם של הילדים. כיצד ניתן למנוע ''דברים חמורים יותר'' שעלולים לקרות, ולפעול בהתאם.
בנושא מניעת תוצאות שליליות יש לציין כי בעידן הטכנולוגי כיום, חשוב מאוד להתקין בפלאפונים החכמים תוכנות למניעה צפיה ושמע בתכנים קלוקלים שיכולים לגרום לנזקים כבדים אשר ישפיעו למהלך כל חייהם.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]