מצוות לימוד תורה כדי לשמוח

הרב דב קדרון

נדרים מח ע"א

במשנה נאמר שאם שניים מתושבי העיר נדרו הנאה זה מזה אסור להם ליהנות מהדברים שבעיר שהם שותפים בהם, ובכללם ספרי התורה, שנרכשו מכספי שניהם.

הרשב"א לא גורס זאת במשנה, כי היה קשה לו איך ייתכן שיש איסור ליהנות מספרי התורה, והרי קיום מצווה לא נחשב הנאה, ולכן מותר לאדם המודר הנאה מחבירו לקיים את מצוות שופר בשופר שלו ולולב בלולב שלו, כי הכלל הגדול הוא: "מצוות לא ליהנות ניתנו".

אולם רבנו אברהם מן ההר חולק על הרשב"א וכותב שאמנם כל המצוות לא ניתנו כדי ליהנות, אבל מצוות לימוד תורה שונה במהותה מכל המצוות האחרות:

דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, שכשאדם עושה אותה אינו מתכוין לדבר הנאה, שאינו עושה אותה להנאת גופו אלא לעשות מה שנצטוה מאת השם... אבל מצות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. ומשום הכי אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הילכך לא שייך למימר במצות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.