לא להגזים / רפי זברגר

נדרים מז ע''א
 

הקדמה 

בסייעתא דשמיא התחלנו אתמול את הפרק החמישי, פרק השותפין. המשנה הראשונה מביאה שלשה מקרים בהם חולקים רבי אליעזר בן יעקב וחכמים לגבי נכסים משותפים שאחד או שניהם מודרים הנאה.
לאחר מכן פסקה המשנה את הדין במודר הנאה מנכס מושכר.
בסוף המשנה דנים על מקרים שהוזכרו כבר בפרק הקודם על אדם המודר הנאה מנכסים של פלוני שיצאו מרשותו של המדיר:
האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס, ושדך שאני לוקח, מת או שמכרו לאחר - מותר; קונם בית זה שאני נכנס, שדה זו שאני לוקח, מת או שמכרו לאחר - אסור.
המשנה מבדילה בלשון הנדר בין ''קונם לביתך'' לבין ''קונם בית זה''. אם אדם אסר על עצמו שימוש בבית חברו או בשדה חברו ("קונם לביתך"), ולאחר זמן בעל הבית מת או שמכרו לאדם אחר, הרי שהנדר מפסיק לחול והמודר הנאה מותר בשימוש בנכס. לעומת אם אמר ''קונם בית זה'' - הנדר ממשיך לחול גם לאחר מותו של בעל הנכס, שכן הוא אסר על עצמו את הבית ללא קשר מי בעליו.
 

הנושא

בעי אבימי: קונם לבית זה שאתה נכנס, מת או שמכרו לאחר, מהו?
נקדים לשאלתו של אבימי ונאמר כי אדם יכול לאסור על עצמו את חפציו שלו או חפצים של חברו. וכן אדם יכול לאסור על חברו את החפצים שלו. אך אדם אינו יכול לאסור על חברו חפצים של אדם אחר.
המשנה עסקה במקרה בו אדם מדיר את עצמו מנכס של חברו אשר מת לאחר זמן (או השכירו לאחר), ואם נדר בלשון ''בית זה'' הרי הנדר חל גם לאחר מותו. שואל אבימי: מה קורה אם אדם הדיר את חברו מנכסיו בעודו בחיו (כאמור לעיל אדם רשאי לעשות זאת) בלשון של ''בית זה'', ולאחר זמן הוא השכיר את הנכס או נפטר. מאותו רגע הנכס עבר לבעלות אחרת, ואז אנו מגיעים לשאלה הבאה:
אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, או לא?
האם אדם יכול לאסור על חברו את חפציו שלו גם לאחר שיצא מרשותו או שמא אינו רשאי?
אמר רבא, תא שמע: האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי ומת - יירשנו, בחייו ובמותו ומת - לא יירשנו;
רבא מוכיח ממשנה במסכת בבא קמא (ק''ח.) שכבר הזכרנו לעיל ועוסקת בדיני ירושה. אם אדם הדיר את בנו מנכסיו בלשון ''קונם שאינך נהנה לי (מעצמי) ונפטר, הרי שלאחר מותו הבן יורשו, כיוון שהוא כבר אינו נהנה מאביו אלא מנכסיו. אבל אם אמר בלשון ''קונם שאינך נהנה מנכסי בחיי ובמותי'' הרי שהבן אינו מורשה ליהנות מנכסי הירושה לאחר מות אביו (הוא אמנם יורש את הנכסים אך נאסר בהנאה מהם).
שמא מינה: אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, שמע מינה.
ממשנה זו אני מסיקים כי אדם יכול לאסור על אדם אחר נכס שלו גם לאחר מותו, ומכאן נפתרה שאלת אבימי, שאדם יכול להדיר אחר מנכסיו בלשון ''נכס זה'' והנדר יחול גם לאחר מותו (או לאחר השכרתו לאחר).
מעיר נימוקי יוסף על המסקנה המתכתבת עם ההקדמה לעיל, כי אדם אמנם יכול להחיל נדר על נכסיו שמתחיל בעודו בחייו ונמשך גם לאחר מותו, אך אינו יכול להחיל את הנדר שיתחיל לחול לאחר מותו. זה יהיה דומה למקרה שאדם נודר לאדם א' את נכסים של אדם ב', ווכבר ציינו בהקדמה כי נדר כזה אינו חל. 
 

מהו המסר

הערתו של נימוקי יוסף מחדדת את החידוש שלמדנו מהוכחת רבא, אך מלמדת אותנו ''לא להגזים''. רבא חידש לנו כי נדר המתחיל ''טוב'' (כשהנכס עליו חל הנדר היה בבעלות המדיר) יכול להימשך גם כשהמצב ''פחות טוב'' (הוא נפטר והנכס כבר אינו ''שייך לו''), אך אין להגזים וללמוד מכאן כי ניתן להתחיל את הנדר גם במצב ''פחות טוב'' כאשר הנכס כבר אינו בבעלותו בכלל.
את המשמעות והמקורות לכך שאין להגזים למדנו במאמר על מסכת כתובות נ
מספר דוגמאות מהחיים להגזמהל ''לא להגזים'' כבר ציינו במאמר על מסכת בבא בתרא דף צ''ג, מוזמנים לפתוח את הלינק.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]