דבר של עולי בבל – שותפות או הפקר?
נדרים מז עב - מח ע"ב
"שניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך; ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת, והתיבה, והספרים".
צריך להבין, היות ואסור לְשותף לֵהָנוֹת משותפו, למה מותר לֵהָנוֹת מדבר של עולי בבל? הרי גם זה לכאורה ממון משותף לכל ישראל! וכך לשון הרמב"ם: (הלכות נדרים פרק ז הלכה ב) ומותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל, כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך".
פירש הרמב"ם בפירושו למשנה: "וענין דבר של עולי בבל, הוא הדבר המשותף לכל עולי הרגל, והם מה שהזכיר. לפי שאלו אף על פי שבונין אותן ומוציאין עליהן מממון כל ישראל ויש לכל אחד מהם בהן קנין, אלא שהוא מועט מאד, אין חוששין לו".
ועדין קשה. אם ההבדל הוא רק בגודל החלק השייך לכל אחד, כיצד ניתן לקבוע מהו האחוז שייחשב לזניח? ומה בכלל הסיבה שיהיה הבדל בַּדִּין בין מועט לבין מועט מאד?
ועוד, ששום מספר לא יתאים! אם נניח שהאחוז הוא אחד לששים ריבוא, או אחד לְפַעֲמַיִם ששים ריבוא – כמספר בני ישראל בזמנים מסויימים, הרי ישנן ערים שמספר תושביהן גדול מכך!
ועוד, שבמסכת ביצה (דף לט ע"ב) ובמסכת עירובין (דף מה ע"ב) מביאה הגמרא את משנתנו, ואומרת שהבור של עולי בבל נחשב להפקר, ולא לשותפות. ומשום כך אינו שייך לשותף שאסור לֵהָנוֹת ממנו.
מצד שני גם לא יתכן שדבר של עולי בבל יהיה הפקר ממש, שהרי כשמו כן הוא – "של עולי בבל", כלומר שייך לכל ישראל. ועוד, שכשם שלדעת בית הלל אי אפשר להפקיר לעניים בלבד, כך לדעת ריש לקיש בירושלמי (פאה פרק ו הלכה א) אי אפשר להפקיר לישראל בלבד. ויש שכתבו שהלכה כמותו. וגם רבי יוחנן לא הקשה עליו כיצד יפרש את משנתנו.
אלא יש הבדל בין שותפות בני העיר – שלכל אחד מהם יש חלק מסויים בשותפות, לבין דבר של עולי בבל. כל אחד מישראל אמנם רשאי להשתמש בבאר שבדרך ולשאוב ממנה מים, אבל עד אז, היא איננה שייכת לאיש – אף אחד לא יוכל לממש את בעלותו על חלק מסויים ולמוכרו למשל.
לְמָה הדבר דומה, לתרומה שהופרשה, מעתה היא ממון כהנים. אבל אין כל הכהנים שותפים בה, היא תהיה שייכת רק לכהן שיקבלנה.
וכן צדקה, משעת הפרשתהּ הרי היא ממון עניים. אך אין כל העניים שותפים בה, היא שייכת לֶעָנִי שמקבלהּ מגבאי הצדקה, בלבד.
