מתנה / נדרים מח ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה המופיעה בסוגייתנו, עוסקת באפשרות של מודר הנאה מחברו ליהנות מנכסיו בדרך ייחודית - המדיר יוציא מרשותו את הנכסים שנאסרו, והמודר ישתמש בהם. בהקשר זה מובא המעשה בבית חורון אשר בעקבותי אמרו חכמים : "כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה".
מפשט לשון המשנה ניתן היה לסבור כי הכוונה היא שמתנה לא נחשבת למתנה אלא אם כן בידו של המקבל להקדיש אותה. בתלמוד הירושלמי (נדרים פרק ה, הלכה ו) נאמר כי אדם יכול לתת לאדם אחר מתנה ולהתנות שהמקבל לא יכול להקדיש אותה ובכל זאת יהיה מדובר במתנה לכל דבר ועניין:
"רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים".
באופן דומה לדברי הירושלמי נאמר במסכת סוכה (דף מא ע"ב) שאם אדם נתן לאדם אחר מתנה אשר המקבל יהיה עתיד להחזירה לנותן (- מתנה שעל מנת להחזיר), פעולתו מוגדרת כמתנה וזאת על אף שהמקבל לא יכול להקדיש אותה (שכן אם יקדיש אותה לא ניתן היה למקבל להחזיר המתנה לנותן). מכך מובן כי הגדרת מתנה אינה תלויה ביכולת להקדישה, או במילים אחרות - בהיותה מתנה שלמה. לכן, נראה לדחות את ההבנה הפשוטה בדברי המשנה שהוזכרה לעיל.
ההסבר של המשנה הוא, כפי מה שמפורש בתלמוד הירושלמי, שהתנאי הוא רק 'הערמה' ולכן למעשה לא מדובר במתנה, משום שמעולם לא הייתה כוונה אמתית להקנות לאחר כמתנה. דבר זה שונה מהותית ממתנה שעל מנת להחזיר, אשר במסגרת נתינתה יש לנותן כוונה לתת את החפץ במתנה גמורה ולכאורה הוא רק מוסיף תנאי טכני שמונע ממנו להקדיש את החפץ.
