חילופיהן וגידוליהן / נדרים מז ע"א-ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
סוגייתנו עוסקת בשאלה האם כאשר אדם אוסר פירות על חברו, נאסרים גם הדברים שהוחלפו בתמורה לאותם הפירות על המודר כפי שהם נאסרים כאשר אדם אוסר אותם על עצמו.
לדעת רבנו ניסים, החבר אינו נאסר בחליפי הפירות משום שאין אדם אוסר על חברו 'דבר שלא בא לעולם'; רבנו ניסים טוען שספק זה (האם הדבר יבוא לעולם) רלוונטי לכל איסורי הנאה ולא לנדרים דווקא והסיבה שהדיון מובא בסוגייתנו הוא משום שהוא מוסב על המשנה, העוסקת בנדרים.
הרמב"ם חלוק על פרשנות זו. לדעתו, הספק הוא רק לעניין נדרים ולא לכל איסורי הנאה. כך, ניתן לראות את דברי הרמב"ם בהלכות נדרים (פרק יב הלכה י) המכריעים שאם אשה אסרה על אחרים בנדר את מעשי ידיה - הנדר חל:
"אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו, שאע"פ שאמרו השחרור והחמץ וההקדש מפקיעין השעבוד חכמים עשו חזוק לשעבוד הבעל שאינה יכולה להפקיעו מפני שהוא מדבריהם, אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו".
נראה אם כך, שלדעת הרמב"ם נדר חל אף על דבר שלא בא לעולם, אפילו במידה ומדובר 'רק' בהדרת נדר על חברו. הקושי הקיים בעמדת הרמב"ם, הוא שהכרעתו סותרת את האמור בסוגייתנו. קושיה נוספת, היא היחס בין דברים בפרק יב', לדברים בפרק ה' (הלכה טז):
"האוסר פירותיו על חבירו בין בנדר בין בשבועה הרי גדוליהן וחלופיהן ספק, לפיכך חבירו אסור בגדולי פירות אלו ובחלופיהן, ואם עבר ונהנה נהנה"
על מנת ליישב את הסתירה לכאורה, עלינו להניח כי לדעת הרמב"ם יש לחלק בין הלכות נדרים לשאר מקרים: בעוד שבהלכות נדרים אדם יכול לאסור דבר של בא לעולם כאשר מה שהוא אוסר עתיד לבוא מכוחו בלבד ומנכסיו עצמם (כמו מעשי ידיו ופירות דקל, בהתאמה), כאשר לא מדובר במשהו שנמצא בכוחו או בבעלותו (כמו חפץ אותו יש לרכוש) אין הוא יכול לאסור אותו.
אמנם, אף לאחר אבחנה זו בדעת הרמב"ם, קיים ספק במקרה בו מתקיים שילוב בין מה שבכוחו ומחמת נכסיו למה שדרושה לו השתתפות נוספת (למשל: במקרה של גידולי פירות שהם לא כמו פירות דקל שהדקל קיים אלא שנדרש מעשה נטיעה וכח הקרקע שיצמח פרי חדש). מקרה זה, כך נראה, הוא שנשאר מסופק בגמרא – האם במסגרתו יכול אדם לאסור על חברו דבר שלא בא לעולם.
