מה לומדים מנדרים למכירת חמץ?
הרב דב קדרון
נדרים מג ע"ב
אדם שהפקיר חלק מרכושו, ולאחר מכן אסר על חברו ליהנות מרכושו, אין כוונתו לאסור עליו את מה שהפקיר, גם אם הרכוש המופקר לא יצא עדיין מרשותו, כלשון הגמרא: כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר.
על פי זה כתבו כמה אחרונים (נשמת אדם הל' פסח סימן ח, חת"ס או"ח סימן סב, עונג יום טוב או"ח סימן כח) שאדם שמכר חלק מחמצו לגוי ולאחר מכן ביטל את החמץ אין כוונתו לבטל את החמץ שנמכר לגוי, כי משעת המכירה הסיח את דעתו ממנו.
מכאן סתר הגר"ע יוסף זצ"ל (שו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן לח) את טענתו של הגאון הרידב"ז שחלק על מרן הרב קוק זצ"ל בעניין היתר מכירת הקרקעות בשמיטה, וטען שאין להשוות את מכירת הקרקע למכירת חמץ, כי מכירת החמץ אינה באה להקל, אלא להוסיף חומרא מדרבנן, כי מן התורה די לחמץ בביטול בעלמא, וכל יהודי מבטל את כל חמצו, ובאו חכמים והוסיפו חומרא זו למכור את החמץ, אולם באיסור עבודת הקרקע בשנת השמיטה, לדעתו אין לסמוך על היתר מכירת הקרקע לגוי, כי היתר מכירה הוא רק עניין של חומרא נוספת ולא סומכים עליו להקל.
אמנם על פי רבותינו האחרונים הנ"ל, היתר מכירת החמץ בפסח אינו בא להוסיף חומרא, אלא להקל, כי אדם לא מתכוון לבטל את החמץ שמכר לגוי, ונמצא שהיתר המכירה הוא בלבד מציל אותו מאיסור חמץ, כי החמץ שנמכר לא כלול בביטול, ואם כשר הדבר באיסור החמור של חמץ דאורייתא, בוודאי ניתן לסמוך על היתר המכירה באיסור שביעית שהוא מדרבנן בזמן הזה.
