נעולים על כיוון אחד / רפי זברגר

נדרים מג ע''א-ע''ב
 

הקדמה 

המשנה בדף שלנו דנה במקרים בהם אדם נדר הנאה מחברו, ולאחר זמן היה זקוק לאותו חבר, כיצד יוכל בכל אופן ליהנות ממנו מבלי לעבור על נדרו. נתמקד בסיפא של המשנה:
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחד לשום מתנה והלה מותר בה;
ראובן מודר הנאה משמעון והולכים בדרך ואין לראובן מה לאכול, אך שמעון מנוע מלתת לו ישירות את האוכל שיש לו.
אם יש שם אדם נוסף, לוי, הרי ששמעון נותן את האוכל ללוי וכך האוכל הפך להיות של לוי, ואז לוי יכול לתת לראובן, שכן ראובן אינו מודר הנאה מלוי.
אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ורבי יוסי אוסר.
אם ראובן ושמעון נמצאים לבדם, אז שמעון יכול להפקיר את האוכל, כך שכל הרוצה יבוא ויטול, ובאופן זה ראובן יכול לקחת את האוכל מן ההפקר. רבי יוסי אוסר לעשות באופן זה. הגמרא תסביר את שורש מחלוקתם, ויובא בהמשך המאמר. 
 

הנושא

אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי יוסי?
שואל רבי יוחנן מהי סברת רבי יוסי, והרי לכאורה הפקר מוציא את החפץ מרשות שמעון, ובכך בעצם ניתן היה להעביר בפועל אוכל משמעון לראובן כסברת תנא קמא, ומדוע איפה אוסר רבי יוסי?
קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה.
עונה הגמרא כי דין הפקר כדין מתנה. וכשם שמתנה עוברת רשות רק שהיא מגיעה לרשות המקבל, ואז הוא זוכה בה, כך גם הפקר. כל עוד החפץ לא הגיע לידי בעלים אחרים, עדיין יש למפקיר זיקה להפקר, ובמקרה שלנו, שכשמעון הפקיר ועדיין לא לקחו את החפץ עדיין היא נחשבת לחפץ שלו במידה מסוימת, כלומר, ראובן נהנה ישירות משמעון שהוא מודר הנאה ממנו, ולכן אסור.
מתיב רבי אבא: והלה נוטל ואוכל, ורבי יוסי אוסר; אמר רבי יוסי אימתי:? בזמן שנדרו קודם להפקירו אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו - הרי זה מותר;
מקשה רבי אבא מברייתא על תירוץ הגמרא. הברייתא מסייגת את דינו של רבי יוסי רק למקרה שהנדר היה לפני ההפקר, אך פוסקת הברייתא, אם ההפקר קדם לנדר גם רבי יוסי מסכים, כי מותר למודר הנאה ליהנות מן ההפקר.
ואי אמרת עד דאתי לרשות זוכה, מה לי נדרו קודם להפקירו, מה לי הפקירו קודם לנדרו!
מסיים רבי אבא את קושייתו: אם אמנם נכונה תשובת הגמרא כי הפקר לא יוצא מרשות המפקיר כל עוד לא הגיע לידי בעלים אחרים, לכאורה לא ברורה הסתייגות הברייתא. שהרי גם אם הפקיר לפני הנדר, לא יצא החפץ המופקר מרשות המפקיר, ולכאורה לפי רבי יוסי היה צריך להיות אסור גם במקרה זה!
הוא מותיב לה, והוא משני לה: כל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר.
רבי אבא מתרץ בעצמו את קושייתו ובוחן את השאלה לא מדיני הפקר אלא מדיני נדרים. והוא מסביר כי אם אדם נדר הנאה מחבירו, הוא אינו מתכוון לכלול בנדר זה את הדברים שהפקיר השני לפני הנדר, ולכן במקרה זה מותר לראובן ליהנות מן ההפקר שהופקר לפני הנדר. אך אם הפקיר שמעון לאחר הנדר, זה כבר נכלל בנדר ורבי יוסי אוסר.
 

מהו המסר

• מה ההבדל בין שלב שאלת רבי אבא לשלב התשובה? רמזנו על כך לעיל: שלב השאלה המבט היה על דיני הפקר, ולאור זאת באמת לא ברורה האבחנה בין הפקיר קודם הנדר או לאחריו. אך בתשובה הפנינו מבט אל דיני נדרים, ואז ניתן לומר את תשובת רבי אבא, שהנודר בעת נדרו לא חשב להכיל את הנדר גם על הפקר, ובכך נפתרה הבעיה.
תופעה זאת קוראת לנו מידי פעם, שאנו ''נעולים'' על מבט מסוים, קו מחשבה מסוים, כיוון ספציפי ולא חושבים על כיוונים אחרים רלוונטיים.
נזכור כלל חשוב: אם עוסקים בסוגיא המכילה מספר נושאים, יש לבחון אותה לאור כל אחד מהנושאים הנושקים לאותה סוגיה ולא להסתפק בדיון על חלק מהנושאים. כך בדרך כלל יורחב המבט, ונוכל לפתור חלק מהשאלות או הבעיות העומדות בפנינו.
• עסקנו בעבר בהסבר ומשמעות של המצב ''הוא מותיב לה והוא מפרק לה'' במאמר על בבא קמא דף כ''א, ניתן לעיין בלינק זה.
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]