הגדרת מצווה שהזמן גרמא
הרב דב קדרון
נדרים מב ע"א
בגמרא נאמר שאם אדם מודר הנאה מחברו, מן התורה מותר לו להיכנס לשדהו ולקחת פירות בשנת השמיטה, אולם מדרבנן גזרו שלא יעשה זאת שמא ישהה בשדה לאחר שיאכל את הפירות ונמצא שנהנה משדה חברו.
מכאן מוכיח המהרי"ט שההפקר של השדה בשנת השמיטה הוא "אפקעתא דמלכא", הפקעה שהתורה קבעה, ואין זה תלוי ברצונו של בעל השדה. לעומת זאת הבית יוסף סבור שיש מצווה המוטלת על כל בעל שדה להפקיר את פירותיו, ואם לא עושה זאת הוא עובר על מצוות התורה והפירות אינם הפקר.
המנחת חינוך (מצוה פד) המביא את המחלוקת, מוסיף שלפי דעת הבית יוסף שהמצווה מוטלת על בעל השדה, לכאורה נשים צריכות להיות פטורות ממצווה זו, שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, אולם מהגמרא (קדושין נב,א) מוכח שגם פירות של נשים הם הפקר בשנת השמיטה. לכן הוא מסיק שהמצווה להפקיר את פירות שנת השמיטה אינה מצווה שהזמן גרמא, מפני שהפירות המופקרים – מופקרים לעולם, ומכיוון שקדושת הפירות לא מוגבלת בזמן גם נשים חייבות בכך.
כלומר דבר שהאיסור שחל עליו אינו מוגבל בזמן, אינו נחשב לדבר שהזמן גרמא אף שהדבר עצמו מצוי רק בזמן מסוים ולא בזמן אחר. בעניין דומה חולקים הפוסקים האחרונים לגבי ברכת הלבנה, שכן מצד אחד אין אפשרות לברך ברכה זו במשך כל החודש, ויש סבורים שמשום כך ברכה זו מוגדרת כתלויה בזמן, אולם מאידך, יש אומרים שמכיוון שרק בזמן הראוי לברכה, כל זמן שהלבנה גדלה והולכת, שייך לברך עליה, אין זו ברכה התלויה בזמן, כי ניתן לברך במשך כל הזמן שהירח מצוי וראוי לברכה, ואין מתחשבים בזמן שאינו מצוי.
