בושה יעילה / רפי זברגר

נדרים כ ע''א
 

הקדמה 

למדנו במשנה בדף י''ח: סתם נדירות להחמיר ופירושם להקל.
אם אדם נודר בלשון המשתמעת לשתי פנים, אנו פוסקים בנדרים כי כוונתו להחמיר, אך אם הוא פירש את לשונו הולכים לפי פירושו. המשנה בראש הדף שלנו ממשיכה להביא דוגמאות ל"פירוש של הנודר להקל":
1. נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים,
חרם הוא אחד הלשונות של נדר, אך אם הנודר פירש ואמר כי התכוון למלכודת דגים בים הנקראת גם חרם מאמינים לו ואינו חייב לקיים את הנדר.
2. בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים,
אם נדר בקרבן, שבפשטות הוא לשון נדר, אך הוא פרש ואמר שהתכוון לקרבנות שמביאים למלכים, מאמינים לו, ומכיוון שזו אינה התפסה בדבר הנדור ולכן אין הנדר חל.
3. הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו,
הרי עצמי קרבן הוא לשון נדר האוסר עצמו על חברו, אך אם פירש ואמר שהתכוון לעצם (''עצמי'') שהניח בביתו, מאמינים לו והנדר אינו חל.
4. קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי,
גם קונם הוא לשון נדרים (כמו קרבן) אך אם נדר בלשון קונם על הנאת אשתו ממנו והוא פירש כי כוונתו לאשתו הראשונה שגירש קודם לכן, מאמינים לו ואשתו השניה מותרת לו.
על כולן אין נשאלין להם,
בכל הדוגמאות מאמינים לנודר עד כדי שאין צורך לשאילת חכם על הנדר.
ואם נשאלו - עונשין אותן ומחמירין עליהן, דברי רבי מאיר
הגמרא מסבירה את דברי רבי מאיר המיוחסים לעמי הארצות שלא מאמינים להם, ולכן צריכים שאילת חכם על הנדר על ידי פתח (אילו היה יודע את הנתונים האמיתיים לא היה נודר) ולא מסתפקים בשאילה על ידי חרטה (היה במצב ''לא מאופס'' בזמן הנדר, ועתה הוא מתחרט על כך), ואם עוברים על הנדר לפני שאילת החכם "מענישים" אותם.
וחכמים אומרים: פותחין להן פתח ממקום אחר, ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
חכמים מקילים יותר ולא מצריכים "פתח" בנדר של עמי הארצות, אלא מסתפקים בשאילת חכם על ידי "חרטה". ומסיימים חכמים ואומרים כי למרות שפותחים להם (על ידי חרטה) עדיין מלמדים אותם להחמיר ולהתנהג כאילו הנדר חל, כל זאת כדי להרגיל אותם לשמור על נדריהם ולא לנהוג ''קלות ראש'' בשמירה על נדרים.  
 

הנושא

על הקטע במשנה "מלמדים אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדרים" מביאה הגמרא ציטטות רבות במעלת הבושה והזהירות מקלות ראש. נלמד את הקטעים הראשונים בנושא זה:
תנא: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות;
שבועות חמורות מהנדרים, שהרי שבועות נאסרו בתורה (לא תשא שם ה' לשוא) וכן מזכירים בהם שם ה', ולאור זאת ממליצה הברייתא לא להיות רגיל בנדרים (למרות שהם מותרים בעיקר הדין) כדי לא להגיע מכך לידי שבועות. הפוסקים (הרמב''ם ושולחן ערוך) לא מזכירים את החשש מהגעה לשבועה אלא התרחקות מנדרים בפני עצמן. השולחן ערוך מפליג וקובע כי הנודר, למרות שמקיים את הנדר, נקרא ''רשע'' ונקרא ''חוטא''.
ואל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופך להאכילך טבלים;
ממשיכה הברייתא ומייעצת לאדם עוד הרחקה – לא להתחבר יותר מידי לעמי הארצות, מחשש שקשר זה עלול לגרום לעבירות כמו אכילת טבל וכדו'.
הגמרא ממשיכה בעוד שלש הרחקות: מכהן עם הארץ שמא הכהן לא יזהר ויאכילו תרומה האסורה לזרים, ומהרבות שיחה עם אשה, ואף קריאה לזהירות מהסתכלות במקום ערוה של אשתו, מחשש שיביא לידי בנים לא מהוגנים (פרוצים בעריות). ומכאן למספר אמירות בשבח הבושה:
תניא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ (שמות כ', י''ז)- זו בושה,
הברייתא מצטטת פסוק מתוך מעמד הר סיני, ומייחסת למילים ''יראתו על פניהם'' את מידת הבושה. כלומר יראת ה' שניתן להבחין ולראות אותה על פניהם של אנשים היא מידת הבושה של האדם.
לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא;
ואותה בושה (יראתו) מונעת מן האדם לחטוא.
מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן.
מכאן מסיקים חכמים כי מידת הבושה מהווה ''סימן יפה'' לאדם.
אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא,
ממשיכה הברייתא ומצטטת דעת אחרים הקובעים כי אדם שיש בו מידת בושה מונע ממנו מלחטוא.
ומי שאין לו בושת פנים - בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
מסיימת הברייתא וקובעת כי אדם שאין בו מידת הבושה, ככל הנראה אינו מבני בניו של עם ישראל אשר עמדו למרגלות הרב סיני בקבלת התורה, אלא צאצא של גרים שהצטרפו לעמנו במשך הדורות. 
 

מהו המסר

כפי שלמדנו בברייתא, מוסיפה הגמרא (יבמות ע''ט.) ומדברת על שלושה ''סימנים'' של העם היהודי: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. הבושה ''טבועה'' כאחת ממידות יסוד של בן העם היהודי, ומהווה תכונה מספר אחד המביאה את האדם ליראת חטא. מנגד, אנו מוזהרים מאוד שלא לבייש אדם אחר עד כדי אמירה חדה כתער: מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין חברו ברבים (בבא מציעא נ''ט.)
כדאי לשים לב, שלא כל בושה היא חיובית, שהרי למדנו במסכת אבות (ב', ו') לא הביישן למד. כלומר, בושה כחסם מעשייה שלילית הינה חיובית לחלוטין, אך בושה כחסם מלימוד והעמקה הינה שלילית ולא טובה.
נתפלל שנצליח לחנך את עצמנו ואת ילדינו לשימוש יעיל וטוב במידת הבושה. 

 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]