מהי בושה טובה ובושה רעה?
הרב דב קדרון
נדרים כ ע"א
תניא: בעבור תהיה יראתו על פניכם - זו בושה, לבלתי תחטאו - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא; מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן.
ביאר מרן הרב קוק זצ"ל (מובא בלקט ביאורי אגדות) שיש ביישנות שהיא מדה רעה ומביאה לשפלות הנפש וביטול תורה וחכמה, ועל זה נאמר (אבות ב,ה): "לא הביישן למד". ויש מדת בושת פנים שהיא משובחת (שם ה,כ), ועליה נאמר: "בעבור תהיה יראתו על פניכם - זו הבושה" והאדם החכם צריך שיקנה לו את שתי המדות הללו, שהן הפכיות זו לזו לכאורה, מדת שלילת הביישנות הרעה ומדת קניית הבושה הטובה של בושת פנים.
יסוד הבושה בא מצד יראת הרוממות. כשאדם מצייר בנפשו מעלה נשגבה שלא יוכל להשיגה בשום אופן, אז נופל הוא בעיניו ומתבייש, וכלשון הרמב"ם (ביסוה"ת פ"ב ה"ב): "ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות". ואילו לא הייתה אפשרות לאדם לדעת את כל התורה, אז היה עליו להתבייש ולהצטנע, ולא היה יכול לקיים את דברי המשנה "לא הביישן למד". אבל כיון שיש דרך ללמוד את כל התורה, גם אם במדה מועטת יחסית, אפשרות זו נותנת את הכוח הנפשי לאדם שלא יתבייש יותר מדאי, ויהיה לו חיזוק הנפש כשמביט מול גדלה של תורה. ולא יבוש באותה הבושה האסורה המבטלת את השלמות. על כן הקדים הרמב"ם לספרו היד החזקה את הפסוק: "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך", כי כאשר לומדים את כל התורה בשלמותה אפשר להגיע לבושה הטובה ולא ליפול לבושה הרעה.
