מבוי סתום / רפי זברגר

נדרים יט-ע''ב ע''א
 

הקדמה 

למדנו במשנה בדף הקודם: סתם נדירות להחמיר ופירושם להקל.
אם אדם נודר בלשון המשתמעת לשתי פנים, אנו פוסקים בנדרים כי כוונתו להחמיר, אך אם הוא פירש את לשונו הולכים לפי פירושו. המשנה שם מביאה מספר דוגמאות לדין זה, נזכיר את הראשונה:
אמר, הרי עלי כבשר מליח, כיין נסך, אם בשל שמים נדר - אסור, אם בשל עבודת כוכבים נדר - מותר, ואם סתם - אסור;
אם אדם נדר והתפיס את נדרו על ''בשר מליח''. יש אפשרות שהכוונה ל''בשר שמים'' - קרבנות, ואז הנדר חל. אך ייתכן כי כוונתו הייתה לבשר של עבודת כוכבים, שזהו איסור, ואין אדם נודר על דבר האסור. אם נדר סתם, אנו פוסקים כי כוונתו הייתה לשם שמים, ואז נדרו חל.
הגמרא בתחילתה הביאה משנה ממסכת טהרות (ד', י''ב) שבה נפסק כי ספק נזירות להקל, וזהו סתירה למשנתנו. ישנן מספר תשובות בגמרא לסתירה זו, אנו נעמוד על אחת מהן. 
 

הנושא

אלא, הא רבי יהודה, והא רבי שמעון;
אומרת הגמרא בתשובה זו כי המחלוקת בין המשניות הינה מחלוקת תנאים בין רבי יהודה לרבי שמעון, כפי שנלמד בברייתא הבאה:
דתניא: הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור, והלך ומצאו שנגנב או שאבד - רבי יהודה מתיר, ורבי שמעון אוסר.
אדם שהתנה קבלת נזירות בכמות של מאה כור תבואה בערמת תבואה (כרי), אך בסופו של דבר הערמה לא נמצאה (גנבו אותה או שהלכה לאיבוד). במקרה זה לא ידוע האם אמנם הייתה כמות זו בכרי ואז תחול הנזירות, או שמא לא.
רבי יהודה פוסק כי אין אדם מכניס את עצמו לספק ולכן הנזירות לא תחול, וזו דעת המשנה במסכת טהרות. רבי שמעון סובר כי אדם דעתו גם על ספק, ולכן יש להחמיר, ולפי זה ניתן לומר כי גם משנתנו הסוברת ''סתם נזירות להחמיר'' היא בשיטת רבי שמעון. .
ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, מי אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא?
לפי התירוץ הגמרא, רבי יהודה בברייתא סובר כי אדם לא מכניס את עצמו לספק, מקשה על כך הגמרא ממשנתנו ורמינהי, רבי יהודה אומר: סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל - מותרת, שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה;:
בסופה של המשנה שלנו למדנו כי רבי יהודה סובר שיש הבדל בדין תרומה בין סתמא בארץ יהודה, לסתמא תרומה בארץ הגליל. לאנשי יהודה המכירים את עבודת המקדש אשר נמצאת בתחום נחלתם – סתם תרומה תהיה תרומה הנתרמת לעבודת בית המקדש – תרומת הלשכה (ואז הנדר יחול, כיוון שנדר על "דבר הנדור"). לעומת זאת בגליל, שאינם חשופים לעבודת המקדש – סתם תרומה תהיה תרומת הגורן , ואז התרומה לא תחול, כיוון שתרומת גורן הינה ''דבר האסור'' שאין נודרים עליו. מדייקת הגמרא מלשון זו:
טעמא דאין מכירין, הא מכירין - אסורין!
סיבה שהתרנו את הנדר בגליל, כיוון שהם אינם מכירים תרומת הלשכה, ולכן אנו מניחים כי נדר לתרומת הגורן. אך אם היו מכירים גם בגליל את תרומת הלשכה, היינו אוסרים, למרות שבמצב זה יש ספק האם התכוון לתרומת הגורן או לתרומת הלשכה ששניהם מוכרים. מסקנה זו סותרת את הנאמר קודם בגמרא, כי רבי יהודה סובר שאדם לא מכניס את עצמו לספק, ומדיוק במשנה אנו למדים כי גם לרבי יהודה אדם מכניס את עצמו לספק.
אמר רבא, גבי כרי קסבר: כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא, דאילו גבי נזיר ודאי, מגלח ומביא קרבן ונאכל, על ספיקו לא מצי מגלח.
כדי להבין את תשובת רבא נקדים מספר הקדמות:
1. נזיר שסיים ימי נזירותו חייב להביא שלש קרבנות: חטאת, עולה ושלמים.
2. קרבנות עולה ושלמים ניתן גם להביא בתורת נדבה, אך את קרבן חטאת ניתן להקריב רק אם אדם חטא באופן וודאי בחטא המחייב קרבן חטאת (זדונו כרת).
3. מעיקר הדין, רק אם הביא את שלושת הקרבנות יכול לאחר מכן לגלח את שערו ובכך משלים הוא את נזירותו.
(מותר גם בשתיית יין ואין עליו איסור להיטמא למתים).
לפי רבא גם רבי יהודה בברייתא של כרי מסכים באופן עקרוני לכלל במשנתנו כי ''ספק נדירות להחמיר''. אלא שבנדר של נזירות יוצא דופן מכל שאר הנדרים, וזאת מהסיבה ש''ספקו חמור מוודאו''. כלומר, הדין במצב של ספק נזיר חמור יותר מהדין של וודאי נזיר. ספק נזיר אינו רשאי להקריב קרבנות הנזיר (2) ולכן אינו יכול לצאת ממצב נזירותו, לעומת ודאי נזיר אשר כמובן יכול להקריב את קרבנותיו (1) ולאחר מכן חוזר למסלול רגיל ללא נזירות (3).
מכיוון שזהו המצב בנזירות, שהספק חמור יותר מן הוודאי, לספק כזה, אומר רבי יהודה כי אדם אינו מכניס את עצמו. אך ב''ספק רגיל'' רבי יהודה סובר כי אדם מכניס את עצמו, ולכן ''ספק נדירות להחמיר''. 
 

מהו המסר

למדנו היום כי גם רבי יהודה הסובר במשנתנו כי אדם מכניס עצמו לספק, הרי שבמקרה והספק יביא אותו ל''מצב בלתי פתיר'', האדם נזהר, ולא מכניס את עצמו למצב זה.
הזכרנו לא פעם את הכלל החשוב ''אין שמחה כהתרת הספקות'', המלמד כי אדם מאוד מאוד שמח להיות במצב וודאי ולא להישאר במצב של ספק ואי וודאות.
נשתדל לבחון את עצמנו בכל מצב, ולמנוע עד כמה שאפשר להיכנס למצבי ספק רגילים, על אחת כמה וכמה ספק אשר יביא אותנו למבוי סתום.
 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]