ארבעה נדרים / נדרים כ ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה בסוגייתנו מונה ארבעה נדרים אותם התירו חכמים (בתוספתא לא מופיעה הכותרת ארבעה נדרים התירו חכמים. ניתן לומר, כי הכותרת ארבעה נדרים רומזת למכנה משותף בין המקרים, של סדק במעשה הפלאה, ממנה נתין יהיה להשליך למקרים נוספים. ברם סברת התוספתא היא שמדובר ברשימה סגורה שאין להשליכה ממנה למקרים נוספים) מבלי לדרוש מהנודר שישאל עליהם חכם. האמוראים על אתר נחלקו בפרשנות המשפט 'ארבעה נדרים התירו חכמים': האם ארבעה נדרים אלו ניתרים מעצמם אף ללא התערבות בפועל של החכם, או שמא דווקא ארבעה נדרים אלו צריכים שאילת חכם. למסקנה, מבינים התלמודים שארבעה נדרים אלו ניתרים מעצמם, וכן פסקו להלכה הרמב"ם (פרק ד מהלכות נדרים) רבי יוסף קארו (שולחן ערוך יו"ד סימן רכח) ועוד.
ברם, ספקם של האמוראים משאיר לפנינו עדיין שאלה פתוחה: האם הנדר עצמו ניתר ללא התערבות החכם כלל? לאמור, יכול להיות שכלפי ארבעה נדרים אלו קבעו חכמים שאלו נדרים שפתחם בצדם - כלשון הירושלמי, או שמא בארבעת הנדרים האלו מותר הנדר עצמו ע"י חרטת האדם ותפקיד החכם הוא משני (ואולי כלל לא קיים).
רבי ניסים בחידושיו (דף כא) עסק בהגדרת היחסים שבין פתח וחרטה; לדבריו, הפתח והחרטה פועלים באופן שונה - החרטה עוסקת במה שהביא את האדם לנדור ובאמצעות החרטה מופר הנדר. הפתח מגלה לנו כי בשעת הנדר לא כל הנתונים היו מונחים לפני הנודר, ולכן נדרו מוגדר כנדר טעות הבטל מעקרו. לדעת רבי ניסים הפיכתו של הנדר לנדר טעות באמצעות הפתח היא אשר מקנה לו את יתרונו על החרטה בה הנודר למעשה מבטל את רצונו הראשוני.
מדבריו נראה כי ישנה העדפה לשימוש בפתח. אולם, אפשר וניתן להציע על פי דבריו של רבי ניסים כי החרטה היא העדיפה - החרטה היא שינוי של מה שהביא את האדם לבצע את פעולת הנדר, פעולת ערעור על הרצון שהביא לכדי הדרת הנדר. ההבדל בין נדר שנעשה מתוך טעות טכנית של חוסר בפרטים לבין מי שמתחרט על כל הדרת הנדר מהותי, שכן אדם שמתחרט למעשה אומר לא רציתי את הנדר כלל ולא רק בגלל עניין טכני; הסיבה שניתן להשתמש גם בפעולה טכנית של פתח היא משום שלערער על הרצון הראשון – להתגבר עליו זה קשה מאוד מאוד וניתנה דרך אפשרית יותר להתמודד עם המצב בו נמצא האדם עם איסור.
בארבעה נדרים שהתירו חכמים נמצא פגם במעשה הפלאה, לדעת רבי ניסים הפגם הופך את הנדר לנדר טעות באופן הדומה להיתר 'הפתח' בנדרים. כלומר, משנת ארבעה נדרים יסודה בפתח. כיוון זה מצינו גם בלשון הירושלמי בסוגייתנו המגדיר את ההיתר במשנה כמבוסס על 'נדר שפתחו בצידו'. ברם, אפשר לומר (ואולי כפי שיטת רבא בגמרא שסובר כי המשנה היא אף לדעת חכמים) כי הפגם בארבעה נדרים הוא ברצון הראשוני שקיים לאדם בשעת הנדר ובמקרים אלה אכן קיימת הערכה שהרצון הראשון אשר הביא את האדם לנדור לא היה שלם ולכן הנדר לא חל מעקרו. כעין זאת כתב רבי ישעיה די טראני (תוספות רי"ד מסכת נדרים דף כא ע"ב):
"אין חכם מתיר אלא כעין ארבעה נדרים הללו... אין חכם מתיר בלי חרטה אלא כעין ארבעה נדרים הללו שלא נעשו בכל לב שאם רואה החכם שאותו הנדר לא נעשה בכל לב כגון שהי' שרוי בכעס או שנתכוין להכעיס חבירו או לאיים על בני ביתו... אם יאמר הנשאל כי נתחרטתי במה שנדרתי אז החכם מתיר לו שעיקר התרת הנדר זו היא שמתחרט בזה שנדר ונמצא הנדר עקור מעיקרו".
