מכמה ככרות יש לבצוע ב"לחם משנה"?
בבציעת הפת בשבת רובנו נוהגים לברך על לחם-משנה, אבל לחתוך מככר אחד בלבד. אבל בקרבן-נתנאל כתב שמנהגו לחתוך משני הככרות. לכאורה, זוהי מסקנת הסוגיה בברכות לט,ב ובשבת קיז,ב: "ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא", וביארה הגמרא שאין בכך רעבתנות, כיון שרק בשבת מתנהגים כך.
אבל רש"י פירש שר' זירא לא בצע את שני הככרות, אלא ככר אחד בלבד, שממנו פרס פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה. אז מנין נטל הקרבן-נתנאל את מנהגו? הוא סמך על הרשב"א שהקשה על רש"י: מה עניינו של ר' זירא בסוגיה זו לאחר דברי ר' אבא (בגירסתו: ר' אחא) ששבת חייב אדם לבצוע (רש"י פירש: לברך המוציא) על שני ככרות? ולכן הרשב"א פירש שר' זירא בצע "אכולא שירותא" - כלומר, מכל הככרות שהיו לפניו.
לפי הרשב"א מובאים בגמרא שלושה מנהגים, ולפי סדר זה, שהוא גם הסדר בכמה מכתבי היד (אך לא בגמרות שלנו): (1) ר' אבא - בצע (חתך) משני הככרות; (2) ר' זירא - מכל הככרות שהיו לפניו (גם אם יותר משניים); (3) רב כהנא - בירך על שני ככרות וחתך מאחד מהם.
לפי רש"י מובא רק מנהג אחד באשר לככר שממנו בוצעים, והוא מנהגו של רב כהנא. ר' אבא עוסק רק בברכה (על לחם משנה), ור' זירא - בגודל הפרוסה שבוצעים מהככר האחד. ובאשר לשאלת הרשב"א על רש"י - מה עניינו של ר' זירא אצל ר' אבא? - דבר זה מתיישב לפי הגירסה שלפנינו בגמרא, שסדר המימרות שבגמרא הוא: (1) ר' אבא (על מה מברכים); (2) רב כהנא (חותכים מכיכר אחד בלבד); (3) ר' זירא (מותר לפרוס פרוסה גדולה). קושיית הרשב"א על רש"י היא רק לפי הגירסה שעמדה לפניו. על רש"י לא קשה כלל: בגמרא מובאות כמה מימרות שכל הקשר ביניהן הוא הלכות הנוגעות ללחם משנה. כך גם המימרא הבאה והרביעית, זו של ר' אמי ור' אסי, שבצעו על פת העירוב כדי לקיים בה שרשרת של מצוות.
