דבר שיש בו ממש / נדרים יג ע"ב
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
בסוגייתנו אנו למדים 'שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים' אשר חלים רק על דבר שיש בו ממש; הראשונים כתבו שהסיבה לכך היא מעצם ההגדרות השונות בין נדר לשבועה. לשון נדר יוצרת איסור על חפץ מסוים בהנאתו של יחיד או רבים ואילו לשון שבועה יוצרת איסור על האדם עצמו במה שנשבע (אותו רעיון מתבטא גם במקרה של אדם שרוצה להשתמש בשבועה בכדי לזרז את עצמו לעשיית דבר מה, שניתן להתחייב בשבועה בדרך זו - לא ניתן להתחייב באמצעות נדר, משום שנדר חל רק על חפץ).
מהתלמוד הירושלמי (פרק ראשון הלכה ד) אנו למדים גזרה שוה:
"נדר נדר מה נדר שנאמר להלן דבר שיש בו ממש אף נדר שנאמר כאן דבר שיש בו ממש".
כלומר, קיימת הקבלה בין נדרי ערכין לנדרים רגילים ביחס לצורך ב'דבר שיש בו ממש'
אחד מנדרי ההקדש הוא לתת את שוויו של אדם לטובת בדק הבית; שווי אדם מתחלק לשתי קטגוריות: שווי שאותו אדם היה נמכר בו לעבד בשוק (שווי אשר מוגדר על ידי הערכת שמאי) או ערך הקבוע בתורה לפי מה מערכת הערכין המפורטת בספר ויקרא (כז, א – ח).
ניתן היה לסבור כי נדר הערכין הוא כנדר של סכום כסף כפי מה שקבוע בתורה, אולם אם אכן כך היה הדבר אז יוצא שמדובר בדבר שאין בו ממש – שהרי מדובר בהתחייבות כספית ולמעשה בנדר של 'הרי עלי'. לכן נראה להסביר שנדרי ערכין הם התפסת ערך גוף האדם (שיש בו ממש) לגבוה והסכומים שנקבעו בתורה הם למעשה פדיון הגוף בכסף.
