אין להעניש לשם ענישה / רפי זברגר

נדרים ז ע''א-ע"ב

הקדמה 

בסופה של המשנה הראשונה במסכת למדנו את דעת רבי עקיבא: מנודה אני בך – רבי עקיבא היה חוכך להחמיר.
הגמרא בדף שלנו דנה בדעתו ומבינה כי חכמים חולקים עליו ומובאים שתי שיטות להבנתם מחלוקתם:
אמר רב פפא: בנדינא מינך - דכולי עלמא לא פליגי דאסור, משמתנא מינך - לכולי עלמא שרי,
רב פפא סובר כי כולם מסכימים בשתי לשונות:
1. נדינא מינך – בכוונה "מרוחק אני ממך" ואין ספק שזהו לשון נדר ואוסר.
2. משמתנא מינך – בכוונה "נדור אני ממך", וזהו אינו לשון נדר ולכן מותר לו ליהנות ממנו.
במאי פליגי במנודה אני לך, דרבי עקיבא סבר: לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי: לישנא דמשמתנא הוא.
מחלוקתם התנאים בלשון ''מנודה אני לך''. רבי עקיבא סובר כי דומה ללשון נדינא מינך – לשון הרחקה וזהו נדר. וחכמים חולקים וסוברים כי לשון זו דומה למשמתנא מינך בלשון נידוי ולכן אינו נחשב לנדר.
ופליגא דרב חסדא, דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: לית דחש לה להא דרבי עקיבא, קסבר: במשמתנא פליגי.
רב חסדא חולק וסובר כי מחלוקתם של התנאים היא גם ב''משמתנא מינך'' כמסתבר מסיפור המעשה של אדם שאמר ''משמתנא בנכסיו של בנו של רבי ירמיה'' ורב חסדא פסק לו כחכמים שאין זה לשון נדר.
יש להסביר את רבי עקיבא לשיטת רב חסדא, כי אמנם ''משמתנא'' מהווה לשון נידוי, אך אדם המנדה עצמו מנכסי חברו מתכוון גם לאסור עצמו בנדר. 
 

הנושא

הגמרא עוברת לעסוק בנושא נידוי:
אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו - צריך לנדותו, ואם לא נידהו - הוא עצמו יהא בנידוי,
ישנו איסור חמור של הזכרת שמו של הקדוש ברוך הוא לבטלה, ולכן אמר רב חנין בשם רב כי אדם השומע את חברו המזכיר אם שם ה' לבטלה חייב לנדות את החבר. חובה זו חמורה כל כך, שאם לא נהג כך, חייבים לנדות אותו.
שכל מקום שהזכרת השם מצויה - שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר (שמות ד' י''ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ
הגמרא מרחיבה בדעת רב ומסבירה מדוע הזכרת שם ה' לשוא כל כך חמורה, עד כדי שאנשים הנוהגים כך יהפכו לעניים. ולמדנו כי עני נחשב כמת, מסיפור דתן ואבירם שהלשינו על משה במצרים. שכמשה ביקש לחזור למצרים להוציא את בני ישראל משם, נאמר לו כי דתן ואבירם (אנשים שביקשו להרגו) מתו, ואנו יודעים כי בשלב זה הם עדיין היו בחיים (שהרי הם היו בהמשך מהחולקים במחלוקת קרח ועדתו), מכאן שעני נחשב כמת.
ותניא: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני.
הוכחה נוספת לכך שעני נחשב למת מהברייתא אשר קבעה כי אנשים שהחכמים נתנו עיניהם עליהם מתו או הפכו להיות עניים. מן ההשוואה בברייתא בין עניות למיתה אנו למדים כי עני נחשב כמת.
אמר רבי אבא: הוה קאימנא קמיה דרב הונא, שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה, שמתה ושרא לה לאלתר באפה.
סיפור נוסף בנושא נידוי: רבי אבא היה לפני רב הונא, ושם שמע כי אשה הזכירה שם ה' לבטלה, מיד נידה אותה כמו שלמדנו לעיל. לאחר זמן קצר התיר לה את הנידוי.
מסיקים מכאן שלש מסקנות הלכתיות:
1. שמע מינה, השומע הזכרת השם מפי חבירו - צריך לנדותו;
הדין שכבר למדנו לעיל: מצווה לנדות אדם לאחר ששומעים אותו מוציא שם ה' לבטלה.
2. ושמע מינה, נידהו בפניו - אין מתירין לו אלא בפניו;
אם הנידוי היה בפני המנודה, גם התרת הנידוי חייבת להיות בפניו.
3. ושמע מינה, אין בין נידוי להפרה ולא כלום.
אין צורך להמתין בין הנידוי והתרתו, אלא אם סיבת הנידוי כבר פקעה ניתן להפר זמן קצר לאחר הנידוי, 
 

מהו המסר

ההלכה השלישית של רבי אבא מלמדת אותנו כי אין ענין בענישה לשם ענישה. אדם העובר עבירה חמורה כמו הזכרת שם ה' לבטלה, אם הבין את חומרת העניין, והפנים כי טעה ואולי אפילו אמר שישתדל שלא לחזור על אותו מעשה, הרי שניתן להתיר את הנידוי גם זמן קצר אחרי הנידוי.
נלמד מכך גם על סוגי ענישה אחרים. למשל, הורה המעניש את ילדו על כי עשה מעשה שלא ייעשה, רצוי שיפנים כי ענישה הינה כלי בלבד לשם יצירת מסגרת לילד, וגם להביא להבנת הילד את חומרת מעשהו. אם הגענו ליעד או אפילו התקרבנו אליו, הרי שיש להחזיר את המצב לקדמותו, ''להתיר'' את העונש ולחזור לחיים רגילים ונורמטיביים.                                                                                                                         
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]