רבי יהודה היא / נדרים יא ע"א
הרב ירון בן צבי
דף יום-יומי, תורת הר עציון
המשנה בה עוסקת סוגייתנו עוסקת בלשונות שבאמצעותן אדם יכול לקבל על עצמו נדר. סוגייתנו מבררת את דעת רבי יהודה שאומר:
"האומר כירושלים לא אמר כלום עד שידור בדבר הקרב בירושלים".
בסוגייתנו ובמספר מקומות נוספים אנו למדים שלדעת רבי יהודה דיבורו של אדם צריך להיות מדויק ביחס לדבר המוגדר בכדי ליצור חלות על ידי אמירתו, ובמידה ואדם השתמש בדיבור כללי אזי אין בכך בכדי ליצור חלות. דוגמאות לכך ניתן להביא ממספר מקומות:
א. במסכת יבמות (דף כה ע"א) רבי יהודה מחלק בין מי שאמר 'הרגתיו' לבין אמירה כללית של 'הרגנוהו' ולכן מקבל עדותו של מי שאומר הרגנוהו (החילוק בין הלשונות הוא שבעוד אדם שאומר הרגתיו הוא רשע ואין לנו לקבל את עדותו, דבריו של האומר הרגנוהו יכולים להתפרש שהעד היה במקום שהרגו את האדם המדובר אך לא היה שותף למעשה עצמו ולכן עדותו כשרה).
ב. במסכת כתובות (דף פג ע"א) בעניין מי שמסלק את עצמו מזכות אכילת פירות, רבי יהודה מורה כי בכדי שלשון הסילוק תהיה בעלת משמעות כלפי הפירות עליה להיות מלאה ולכלול את המילים 'פירי פירות' וכן עד 'עולם'.
ג. לעיל (דף ה ע"ב) רבי יהודה מצריך לפרש בגט באופן מלא ואומר שלא די בלשון שאינה מוכחת (אלא ששם אומר אביי כי רק בגט סובר כן רבי יהודה אבל בשאר התורה גם רבי יהודה מסכים שידיים שאינן מוכיחות נחשבות ידיים).
יתכן שאפשר לקשור גישה זו של רבי יהודה לשיטתו בענייני ברכות; במסכת ברכות (דף לה ע"א) רבי יהודה קובע שיש לייחד לכל סוג ומין ברכה משלו. בעקבות קביעתו הוא חילק בין ירקות, דשאים, זרעים וכו'. באופן דומה הוא אומר (שם דף נד ע"א) שיש לברך על הים הגדול ברכה מסויימת ולא רק את הברכה הכללית של 'עושה מעשה בראשית'. גישתו זו, עליה נחלקו חכמים, (סוכה דף מו ע"א) נראית במקומות הנזכרים ובמקומות רבים נוספים (ברכות טו ע"א, ראש השנה לב ע"ב ועוד). אמנם אפשר לומר שלכל אחד מהמקומות יש דין מיוחד או מקור פרטי, אך נראה כי ממכלול הדברים זוהי שיטתו הכללית של רבי יהודה ככלל – לבקש דיוק בנוסח המשפטי, כמו גם במטבע הברכה ההלכתי.
