חשיבה עצמאית / רפי זברגר
נדרים ו ע''א
הקדמה
למדנו בדף הקודם מחלוקת אמוראים בדין ''ידיים שאין מוכיחות'' האם נחשבות לידים או לא. ידים שאינן מוכיחות הינן "לשון לא שלימה" בנדרים (או בנושאים אחרים כפי שנראה בהמשך) כך שלא ברור חד משמעית מלשון זו במה מדובר.
איתמר: ידים שאין מוכיחות - אביי אמר: הוויין ידים, ורבא אמר: לא הוויין ידים.
אביי סובר כי אפילו שהידיים אינן מוכיחות פוסקים כי נחשב לידים, והנדר (או נושא אחר) חל. ולרבא אם הידיים לא ברורות דיין, ואין חד משמעיות ניכרת בהן, הרי לא מכילים את "דין ידיים" והנדר אינו חל.
הגמרא מביאה הוכחה לדינו של רבא (ואינה מביאה הוכחה לשיטת אביי):
אמר רבא: רבי אידי אסברה לי, אמר קרא (במדבר ו', ב'): דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה' , מקיש ידות נזירות לנזירות, מה נזירות בהפלאה, אף ידות נזירות בהפלאה.
למדנו לעיל (ג.) כי המילה לְהַזִּיר בפרשת נזיר מלמדנו כי יש ידות גם בנזיר (ולא רק בנדרים). אם כן, לומד רבא מההיקש בפסוק בין ידות נזירות ( לְהַזִּיר) לבין נזירות עצמה ( נָזִיר), כי כמו שצריך לשון ברורה וחד משמעית בנזירות (בלשון התורה ''הפלאה'') כך צריך גם בידות נזירות, ומכאן מסיק רבא כי ידות נזירות שאינה לשון חד חד ערכית אינה חלה בנזירות.
לימא, בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי!
שואלת הגמרא, אולי נאמר כי מחלוקת אביי ורבא הינה בעצם מחלוקת תנאים במשנה בגיטין כמוכח מיד בגמרא:
דתנן, גופו של גט: הרי את מותרת לכל אדם, רבי יהודה אומר: ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין וגט פטורין ואיגרת שבוקין; אביי דאמר כרבנן, ורבא דאמר כרבי יהודה!
המשנה בגיטין (פ''ה.) אשר כבר הוזכרה בגמרא לפני כן, דנה לענין הלשון הנדרשת בכתיבת הגט. לחכמים מספיק שיהיה כתוב ''הרי את מותרת לכל אדם'' והגט חל. לרבי יהודה צריך להוסיף עוד שני נתונים: ודין דיהוי ליכי – והגט הזה (ודין) יהיה לך, מינאי – ממני. מקשה הגמרא: מחלוקתם של חכמים ורבי יהודה הינה לכאורה אותה מחלוקת בין אביי לרבא (אביי כחכמים ורבא כרבי יהודה), ומדוע חולקים אמוראים במחלוקת מפורשת של תנאים?
הנחת היסוד של הגמרא בשאלתה, כי המחלוקת של התנאים וגם של האמוראים הינה גורפת לכל הנושאים, ואם התנאים חולקים בגיטין, לכאורה חולקים בכל הנושאים האחרים כולל בדיני נזירות וכדו', וכן לגבי האמוראים. ובאמת, הגמרא בתשובתה מחלקת ואומרת שאין הכרח לומר כך:
אמר לך אביי: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, עד כאן לא קאמר רבי יהודה בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, דבעינן כריתות וליכא, אבל בעלמא מי שמעת ליה?
אביי יכול לומר כי הוא אינו חולק על רבי יהודה, כפי שחשבנו בתחילה. ורבי יהודה מצריך בגיטין ידים מוכיחות בגלל הדין המיוחד בגיטין המצריך ''כריתות'' – שהגט יהיה חד משמעית, ''דבר הכורת בין הבעל והאשה'' כפי שכתוב במפורש בתורה (''גט כריתות''. אך בכל שאר התורה (כולל בנזירות) גם רבי יהודה יסכים לשיטת אביי כי ידים שאינן מוכיחות נחשבות לידים.
ורבא אמר: אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו, אבל בעלמא מי שמעת להו?
וכן רבא לכיוון השני יכול לסבור גם כחכמים, ולומר כי חכמים לא הצריכו ידים מוכיחות בגיטין כיוון שעצם נתינת הגט בין הבעל לאשה מוכיחה כי הבעל מגרש את אשתו, שהרי ''אין אדם מגרש את אשת חברו'' ולכן דווקא בגיטין אין צורך בידים מוכיחות, אבל בשאר הנושאים כמו בנזירות ועוד, גם חכמים יצריכו ידים מוכיחות.
הנושא
הגמרא מקשה על שיטת אביי שתי קושיות, אנו נתמקד בקושיא השניה:
מיתיבי: הרי זו חטאת, הרי זו אשם, אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם - לא אמר כלום; הרי זו חטאתי, הרי זו אשמי, אם היה מחויב - דבריו קיימין; תיובתא דאביי!
למדנו בברייתא בדיני קרבנות, שכאשר אדם המחויב להקריב קרבן חטאת ואשם ייחד בהמה ואמר ''הרי זו חטאת'', ובהמה נוספת ואמר עליה ''הרי זו אשם'' – לא חלה קדושה על הבהמות, כיוון שלא ייחדן לעצמו. אבל אם נקט בלשון ''הרי זו חטאי/אשמי'' והוא אמנם חייב חטאת ואשם – הוקדשו בהמות אלו לקרבנות. מן הרישא מסיקה הגמרא כי ''ידים שאינן מוכיחות'' (אמר חטאת/אשם אך לא ייחדן לעצמו) לא נחשבות לידים, וקשה מכאן על דעת אביי.
אמר לך אביי: הא מני? רבי יהודה היא.
מתרצת הגמרא כי אביי ייחס ברייתא זו לדעת רבי יהודה, הסובר ''ידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים''
והא אביי הוא דאמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה!
מקשה מיד הגמרא מהדברים שלמדנו בדף הקודם וצוטט בהקדמתנו, כי רבי יהודה מסכים לדעת אביי שידיים שאינן מוכיחות בכל התורה נחשבות לידים, והוא אמר את דעתו רק בגיטין המחייבים ''כריתות'' כפי שהסברנו לעיל.
לפי זה אין אפשרות לומר כי הברייתא סוברת כרבי יהודה לדעת אביי!
הדר ביה.
מתרצת הגמרא כי אביי חזר בו מדעתו הקודמת, והוא אמנם סובר רק כחכמים, וחולק על רבי יהודה הסובר בכל התורה כולה כי ידים שאינן מוכיחות אינן נחשבות כידיים.
אלא לימא, רבא דאמר כרבי יהודה!
שואלת הגמרא, אם אביי חזר בו מדעתו אולי גם רבא יחזור בו מדעתו, ויסבור רק כרבי יהודה ויחלוק על חכמים?
אמר לך רבא: אנא דאמרי אפילו לרבנן, עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות - אלא גבי גט, דאין אדם מגרש את אשת חבירו, אבל בעלמא בעינן ידים מוכיחות.
עונה הגמרא כי רבא אינו חוזר מדעתו, והוא ממשיך לסבור גם כחכמים כפי שלמדנו בדף הקודם (צוטט בהקדמתנו).
מהו המסר
תשובת הגמרא כי רבא אינו חזר בו כמו אביי שחזר בו מדעתו, מלמדת אותנו ''לא ללכת עיוור כמו הצאן בעדר''. לא לנהוג בדרך מסוימת כי החברים נוהגים כך. לא לחשוב באופן מסוים כי הרבה, או אפילו הרוב חושב כך.
נשתדל לחשוב באופן עצמאי, לאחר שיקול דעת פרטי שלנו, ולאור זאת נקווה בעז''ה לקבל החלטה מושכלת ונבונה.
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי - נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]
