מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
 

נדר לאסור את לחמו – כפת גוי

הרב צבי שפיץ

נדרים יג ע"ב

שאלה:

רופא משפחה אמר לאדם כבד משקל, שעליו להוריד ממשקלו. ולכן צריך להימנע בכל ימות השבוע מלאכול מוצרים מקמח כמו: לחם, ועוגות. המטופל שחשש שלא יעמוד בתנאי זה, נדר שאם יאכל מיום זה ואילך אפילו פעם אחת, לחם או עוגה - לחמו וכל מיני המאפה שברשותו, יהיו כפת גוי שאסור באכילה.

האם חל הנדר שנדר?

תשובה:

כתוב במשנה בנדרים, בתחילת פרק שני (יג:) שאם אדם אסר על עצמו מאכל מסוים, והתנה שיהיה מאכל זה אסור עליו - כמו בשר חזיר, כשקצים, וכנבלות וכו' – הנדר לא חל, והמאכל מותר באכילה. והטעם מבואר בגמ' שם (יד.) שכתוב (במדבר ל, ג) "איש כי ידור נדר – לה'". ודרשו חז"ל, עד שידור בדבר הנדור – ולא בדבר האסור. כלומר, שידמה את הדבר שרוצה לאסור על עצמו, שיהיה אסור עליו, כמו דבר אחר שנאסר עליו מחמת נדר שהוא נדר או שנדרו אנשים אחרים. אבל אם הדבר שמדמה אליו הנודר, הינו אסור ממילא מחמת איסורי התורה או תקנת חז"ל – אין הנדר חל. כי אדם אינו יכול להחיל בדיבורו חומרת איסור על מאכל או על כל דבר אחר כמו החומרה שהתורה או חז"ל החלו על דבר שנאסר מחמתם.

לאור האמור, לכאורה גם בנידון השאלה דנן, שהמטופל אמר שאם יכשל ויאכל מיני מאפה מקמח, הם יהיו אסורים עליו מעתה כמו פת גוי שנאסרה ע"י חז"ל – אין שום תוקף לנדר שנדר, ויהיה מותר לנודר להמשיך ולאכול את המיני מאפה. וכך גם פסק בנידון דומה בשו"ת הרא"ש (כלל יב, ד), שהובא בטור (יו"ד סי' רה, ב), ובדעה השניה בשו"ע שם (סעיף ב). וזוהי גם דעת שו"ת הרשב"א (ח"ג, סי' שיד) שמעיקר הדין הנדר לא חל, ולכן לא צריך להתירו ע"י בי"ד.

אולם בשו"ת הריב"ש (ח"א, סי' תלב) בנידון דומה לנידון דנן כתב, שהנדר כן חל על הנודר. וטעמו הוא, כי כשם שבית דין רשאי לקנוס לפעמים על אדם מסוים יותר מהדין, ולאסור את יינו ופיתו של יהודי עבריין שיהיה כמו יין ופת גוי, כך רשאי כל אדם לקנוס את עצמו, כי כלפי עצמו נחשב האדם כמו בי"ד, ויכול לאסור על עצמו את מאכליו מדין קנס, ולעשותם כמו יין ופת הגוי.

ולדבריו, דברי המשנה בנדרים שאין אדם יכול לדמות את נדרו לדבר שאסור ע"י חז"ל, הם רק כשאינו רוצה לקנוס את עצמו, אלא רוצה להחיל בזה נדר על חפץ מסוים, שבמקרה זה אין תוקף לנדרו. אבל אם עושה את הנדר בתור קנס – הנדר חל, למרות שדימה אותו לאיסור תורה או לאיסור של חז"ל. דעת הריב"ש הובאה להלכה שם בשו"ע בדעה הראשונה.

מסקנת התשובה:

והנה הרמ"א שם הכריע למעשה, כפי שסיים גם הרשב"א בתשובה שצויינה לעיל, שלמרות שמעיקר הדין הנדר לא חל, אולם למעשה אין להקל על עמי הארצות, כדי שלא יבואו להקל בנדרים – ולפיכך צריך הנודר לעשות התרת נדרים בפני בי"ד.
ומאחר והרשב"א שם כתב, שבזמן הזה כולנו נחשבים כעמי ארצות, וכך גם הכריע הרמ"א (יו"ד סי' רה, א), לפיכך גם בנידון השאלה דנן הכריע הרמ"א כדברי הרשב"א, שצריך המטופל לעשות התרת נדרים כדי שלא יבואו להקל בחומרת הנדרים, אע"פ שמעיקר הדין הנדר לא חל. ולהכרעה זו הסכימו שם גם הט"ז (ס"ק ה), הש"ך (ס"ק י), והגר"א (ס"ק ו) וע"ש.