מעמדה המשתנה של האישה בראי מסכת כתובות - הדרן עלך למסכת כתובות

הרב יוסף סלוטניק

במבט ראשוני נראה שמשנת מסכת כתובות מסודרת, כמו מסכתות משנה אחרות, על ציר כרונולוגי – לפי סדר האירועים של חיי הנישואין. אולם שתי חריגות משמעותיות מהסדר הזה מעוררות למחשבה שאולי יש כאן רובד משמעות נוסף. עיון במשנת המסכת בכללה, ובמקומן של החריגות הנזכרות ברצף הכרונולוגי, מעלה שהמשנה רומזת לשתי מהפכות במקומה של האישה בחיי הנישואין – במהפכה הראשונה האישה הופכת ממושא הנישואין לשותפה מלאה בהם, ובמהפכה השנייה יש לה גם אפשרות להיות מובילה ואקטיבית בחיי הנישואין.

מסכת כתובות, על שלשה עשר פרקיה, גדושה בפרטים מרובים מעניני הכתובה ודיניה. למדנו הן את זכויותיהם וחובותיהם של האיש לאשתו ושל האישה לבעלה בזמן הנישואין, והן את זכויות וחובות האישה והאיש כאשר הנישואין באו אל קיצם.

במבט ראשוני מבנה המסכת הוא על פי סדר האירועים של חיי הנישואין:

• הפרקים הראשונים קובעים את גובה הכתובה הבסיסי על פי המצב הפיזיולוגי של האישה ערב הנישואין.

• החלק השני של המסכת דן בחובות ובזכויות של האיש ושל האישה בתקופת הנישואין (האיש חייב לתת לאשתו מזונות, רפואה וכדומה והאישה נותנת לאיש את מעשה ידיה, וזכויות השימוש בנכסיה ועוד), כולל דיון בשאלה מאיזה שלב מתחילים חובות אלו במקרה שהנישואין מתמהמהים יתר על המידה.

• החלק השלישי של המסכת דן בשאלת העילות המובילות לסיום הנישואין, והאם סיום זה גורר ויתור על הכתובה או לא. בחלק זה אנו דנים באיש המקשה את חייה של אשתו באיסורים שונים, או שמצבו הבריאותי השתנה עד שהוא מקשה על החיים המשותפים. לחילופין אנו שומעים על מקרים בהם בית הדין מאפשר לאיש לגרש את אשתו ללא תשלום כתובה כאשר האישה מסרבת לקיים את חלקה בנישואין, הן בפן של חיי האישות והן בפנים אחרות כמו סירוב להתנהג בצורה הלכתית או נורמטיבית.

• החלק הרביעי והאחרון של המסכת מתאר את החובות והזכויות בסוף הנישואין (הזכות של האישה להמשיך ולקבל מזונות ומגורים כל עוד היא לא קיבלה את כתובתה, החובה לזון את ילדי האישה, "כתובת בנין דכרין" ועוד).

מבנה מסכת העוקבת אחר שינויים כרונולוגיים אינו זר לעולם המשנה, וגם אם יש פה ושם חריגות במבנה הרי הוא מבנה מוכר ואנו מוצאים מסכתות אחרות הבנויות בצורה כזו בהתאמה לנושא שלהן. אך על אף הפיתוי לראות את מבנה מסכת כתובות בצורה זו יש כמה דברים שעלינו לתת עליהם את הדעת. נציין שניים מהם.

1. מדוע דיני האונס והמפתה נמצאים במסכת כתובות (פרקים ג–ד)? הרי הם אינם קשורים לרעיון הכתובה המגלם את הזכויות והחובות של האישה במהלך הנישואין או בסופם, ועניינם הוא החובה של האונס או המפתה לשאת את האישה ולפצות את אביה.

לא רק שנושא זה אינו קשור למסכת כתובות בכלל, הוא גם קוטע את הדיון בענייני הכתובה. פרקים א–ב מתארים את הגובה הבסיסי של הכתובה, והדרכים השונות לברר מה גובה הכתובה במקרה שיש על כך ויכוח בין האיש והאישה. החל מאמצע פרק ד אנו חוזרים לנושא הכתובה, כולל הדיון על תנאי הכתובה הבסיסיים המעוגנים בטקסט הכתובה עצמו, כמו חובת המזונות והקבורה; השאלה מי יירש את נכסי האישה אחרי מותה ומות הבעל; והיכולת של האיש להעצים ולהגביר את החובות שחז"ל הטילו עליו. מדוע ראתה המשנה צורך לקטוע נושא זה בדיון בדיני האונס והמפתה ובקנסות המוטלים עליהם?

2. פרק ח וחלק מפרק ט מוקדשים לבירור הזכויות שיש לאישה בנכסיה בזמן הנישואין. האם היא רשאית למכור את הנכסים, או האם הבעל רשאי לעכב את המכירה כיון שזכויות השימוש בנכסים אלו מובטחות לו במהלך שנות הנישואין. שאלות אלו והנושאים הקשורים בהם הם אכן מענייני מסכת כתובות, אך המיקום של הדיון מפתיע. היינו מצפים שהדיון יתנהל בסמיכות לתנאי הכתובה המתארים את זכויות הבעל והאישה בזמן הנישואין, לפני שהתחלנו לדון בזכויות גביית הכתובה בסיום הנישואין. על פי המבנה שהצבנו לעיל, דיון זה אמור להתקיים בתוך החלק השני של המסכת בעוד שבפועל אנו מוצאים אותו בתווך בין החלק השלישי לחלק הרביעי.

דומה שהפתרון נעוץ בהבנה שיש במסכת שני תיאורים של התפתחות. ההתפתחות הראשונה, כאמור לעיל, היא שלבי הנישואין מתחילתם ועד סיומם. אך בד בבד אנו שומעים גם על התפתחות ושינוי היחס לאישה. תחילת המסכת מתארת את האישה כמושא הנישואין אך לא כשותפה בנישואין. גובה הכתובה נקבע על פי המצב הפיזיולוגי שלה (בתולה או בעולה) והזכות הראשונית של הכתובה מוענקת לאביה, שזכאי לקבל את כסף כתובתה עד לנישואיה (ראו מחלוקת בעניין בפרק ד משנה ב). המשנה מעצימה תחושה זו כאשר היא מזכירה בהקשר של דיוני הכתובה את הזכות שיש לאבא לקבל את הקנס שמשלם האונס או המפתה. בשלב הראשוני הכתובה אינה נתפשת כזכות לאשה אלא כזכות לאבא, והיא אחת משלל הזכויות שיש לאבא בבתו: "האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה" (שם משנה ד). כאשר המשנה פונה לתאר את הזכויות והחובות של הבעל והאישה במהלך הנישואין לא מדובר רק ברשימה של נושאים לדיון אלא במהפכה תדמיתית – מוקד הדיון עובר מזכויות האבא אל זכויות האישה. המשנה בפרק ד ממשיכה להעמיד את האבא מול הבעל, ומראה שלב אחר שלב כיצד האבא רק זכאי ואינו חייב (למשל המשנה מדגישה שהאבא אינו חייב לזון את בנותיו), ואינה מזכירה שום חיוב שיש לאבא כלפי בנותיו, בעוד שהמשנה מביאה רשימה שלמה של חובות שהבעל חייב לאשתו בחייה ולאחר מותה. המהפכה הראשונה אכן שמה את האישה על מרכז הבמה בתור אחת מנושאי הזוג שנישא, ולא רק מושא של הנישואין שעברה מרשות האבא אל רשות האישה.

מעניין לציין שכחלק מתיאור מהפכה זו אנו שומעים בהמשך המסכת שיש גם שינוי ביחס האב לביתו. על אף שבפרק ד לא שמענו על שום חובה, הרי שבפרק ו קובעת המשנה שראוי שהאב "יפסוק" מעות עבור בתו. אמנם בשלב ראשוני המשנה מכנה זאת "הפוסק מעות לחתנו" (ו, ב) אבל המשניות בהמשך כבר מדברות על כך שהאבא פסק את המעות עבור בתו!

המהפכה השנייה היא בתיאור האישה כישות כלכלית עצמאית הדואגת למחסורה ולרווחת הסובבים אותה. חלק ניכר מתיאורים אלו עולים במשניות המתארות את מעמד האישה לאחר מות בעלה. אנו שומעים על אישה שמוכרת את נכסי הבעל כדי שיהיו לה (וליתומים) מזונות או כדי לגבות את כתובתה. אישה זו לא רק מוכרת את הנכס אלא גם דואגת להערכת הנכס כדי לקבל מחיר הגון. אך אל נטעה לחשוב שהמשנה קובעת שהאישה מהווה ישות כלכלית רק לאחר תום הנישואין, שהרי המשנה קובעת גם ש"המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא, הרי זה משביעה כל זמן שירצה", כלומר שהאיש לעיתים מעמיד את אשתו בעמדת ניהול נכסיו, והדיון הוא האם היא חייבת לו דין וחשבון בשבועה.

במסגרת זו דנה המשנה גם בשאלה האם האישה, כישות כלכלית, רשאית למכור את נכסיה ולמנוע מהבעל את הזכויות שלו בפירות נכסים אלו. דומה שמסיבה זו הזכירה המשנה נושאים אלו בהקשר של פעילות האישה לאחר מות בעלה, כדי להדגיש את העצמאות הכלכלית שלה, לא רק בסוף הנישואין אלא גם במהלכם.

במילים אחרות, מבנה המסכת אינו "רק" כרונולוגי, אלא הוא משחיל לתוך התיאור גם את נקודות מבט שונות על מעמד האישה בנישואין – מושא, נושא או מובילה. אמנם ייתכן שהמשנה רק מציבה אפשרויות שונות הבאות לידי ביטוי במערכות זוגיות שונות, אך לא מן הנמנע שהמשנה מציבה התפתחות רצויה המעבירה את האישה ממעמד מושא בבית אביה למעמד של עצמאות ואקטיביות בחיי הנישואין שלה.