גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשי"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת מכות
דף ה עמוד ב
אימתי נחשב "נטפל לעושי מצוה - כעושי מצוה"?
שנינו במשנה (ה ע"ב): "'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת' (דברים יז, ו), אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה וכו', רבי עקיבא אומר, לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה".
ידועים דברי המהרי"ל בהלכות מילה (אות א): "מהר"י סג"ל, כשנעשה הוא בעל ברית, והוא קרוי 'סנדק' בלשון חכמים, היה נוהג לרחוץ ולטבול עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. ואמר, גדול מצות בעל הברית ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטרת לשמים..." (עי"ש עוד). וידוע שהחתם סופר זצ"ל בתשובותיו (או"ח סי' קנח קנט), האריך לבאר את דברי המהרי"ל הללו, ומדבריו למדנו כמה הלכתא גבירתא בגדר "נטפל לעושי מצוה כעושי מצוה", ונעתיק בזה תוכן דבריו הנוגע לענינינו.
בתחילת הדברים מביא החת"ס מקורות מדברי חכמינו ז"ל שעצם מעשה המילה - כוחו יפה כהקטרת קטורת, ובעבור כן גם הסנדק נחשב כהקטרת הקטורת, ובלשונו בתשובתו הראשונה (סי' קנח): "אם כן מיניה ילפינן לכל העוסק במצות מילה, שהוא כקטורת ומעשרת אותו...", ומשלים לבאר בתשובתו השניה: "והנה כתבתי בכתבי הראשון, 'מיניה ילפינן לכל העוסק במצות מילה שהוא כקטורת ומעשרת', וכוונתי דאפילו הסנדק נמי, חיי ראשי כי זה היה לי פשוט יותר מביעא בכותחא על כן נמנעתי מלפרש, והוא כי יתידותי תמוכים על משנה סוף פרק קמא דמכות דיליף ר"ע ק"ו מעדים זוממין, ד'הנטפל לעושי מצוה נותנים לו שכר כעושי מצוה', ולא אחשוב שיאמר אדם על זה שהוא רק דרש אגדתא, ואינו מובן כפשוטו, אבל לדעתי הוא אמת נכון וברור... וא"כ יפה אמרתי".
וממשיך החת"ס כלפי שאלת השואל: "אלא שראיתי מעלת כבוד תורתו הוסיף בקושיתו, אם כן העושה האזמל [עבור המילה] גם כן, והרוקח [את הקטורת] גם כן יתעשר. לא ידעתי מה קשיא לו, אם נניח שגם אלו נקראים נטפלים לעושי מצוה, אם כן הכי נמי שמתעשרים בלי ספק, ובתנאי שיהיה עושה האזמל עושה בחנם, והרוקחים - היינו של בית אבטינס - עושים בחנם היו מתעשרים גם כן. אבל באמת לע"ד לא מקרי 'נטפל לעושי מצוה' - אלא בשעת עשיית מצוה ממש שאז בא השכר, לא מקודם לכן אפילו כרגע... שאין למצוה אלא מקומה ושעתה, כעין שאמרו חז"ל (סוטה כא.) 'בעידנא דעסיק בה מגינא', ומסברא 'דיו לבא מן הדין להיות כנדון', מהיכי קמייתינן ליה מעדים זוממין, הא התם נמי אפילו השוכר עדי שקרים פטור הוא מדיני אדם, ואינו משתלם כעוברי עבירה, מכל שכן הנטפל בעלמא ומסייעם ומלמדם, ולא נקרא נטפל אלא השלישי שהוא מעיד עמהם בשעת מעשה בבית דין, והוא הדין נמי בעושי מצוה, ויצאו מתקני האזמל ואנשי בית אבטינס ונכנס הסנדק להיות מסייע שיש בו ממש בשעת עשיית המצוה ממש" (ועעו"ש ביאור הענין שמעלת הסנדק יתירה משל המוהל עצמו).
נמצינו למדים מכל האמור, שהנטפל לעושי מצוה - ששכרו כעושי המצוה עצמה, אינו כי אם כאשר נטפל אל המצוה בחנם, ואינו נחשב "נטפל לעושי מצוה" כי אם כשנטפל בשעת עשיית המצוה ממש.
על פי דברי החת"ס הללו תתיישב קצת תמיהת האחרונים בדברי רבי עקיבא - שהנטפל לעושי מצוה מקבל שכר כעושי מצוה ממש - מהא דמצינו לענין שכר מחזיקי תורה שאינו כשכר לומדי תורה עצמם, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות לד:): "כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לת"ח ולמהנה ת"ח מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן - 'עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו", ורק כאשר התנה המחזיק עם הלומד שיקבל מחצית השכר - כשותפות יששכר וזבולון - מקבל שכר שוה בשוה עם הלומד (עי' יו"ד סי' רמו ס"א ברמ"א), ומאי שנא ממה ששנינו כאן שהנטפל לעושי מצוה שכרו כעושי מצוה ממש (ע"ע פסחים נג.).
וכתב בזה הג"ר יצחק אלחנן אב"ד קובנא זצ"ל (ראה 'מעין יצחק' - ירושלים תש"ס, מאמר עץ פרי אות יח), ש"אפשר לחלק, דהיכי דלא היה באפשרות ביד הת"ח לעסוק בתורה כלל רק על ידי השתדלות של המחזיק בידו ומספיק לו כל צרכיו, אז נחשב שכרם שוה בשוה... אבל היכא דיש ביד הת"ח לעסוק בתורה אף בלא החזקת ידו, רק שעוזרו להרווחה בעלמא, בזה אמרו דשכר הת"ח מרובה ביותר משכר של מי שמהנהו מנכסיו ועושה לו פרקמטיא".
אכן, יש להעיר בזה, מאי שנא כשעוזרו להרווחה בעלמא ממעלת הסנדק - שמחשיבו החת"ס כנטפל לעושי מצוה, הלא גם הסיוע של הסנדק אינו כי אם להרווחה לבד, וכלשון החת"ס בהמשך התשובה: "דודאי על הסנדק שייך לומר שהוא מסייע להמוהל בשעת המצוה ונטפל לו, דבלי ספק שכשהיה התינוק מונח על השולחן או כסא ומטה לא היה נוח להמול כל כך כמו שהוא על ידי תפיסת הסנדק אותו". מבואר שאפשר למול על השולחן וכסא לבד, אלא שנוח יותר על ידי תפיסת הסנדק, ודבר כזה לכאורה אינו כי אם כהרווחה בעלמא.
בספרו שו"ת 'משיב דבר' (ח"ג סי' יד) מחדש בזה הנצי"ב, שחילוק גדול יש בין שכר מקיימי מצוות לשכר לומדי תורה, כי שכר לומדי תורה עצמם גדול כל כך - עד שלא נוכל להשוות אליו את שכר מחזיקי התורה, משא"כ שכר מקיימי מצוה, שהנטפל לעושי מצוה מקבל שכר כעושי מצוה עצמם.
ולאור דברי החת"ס האמורים, ששכרו של הנטפל לעושי מצוה - שיהא כעושי מצוה עצמם - אינו כי אם כאשר נטפל בשעת מעשה המצוה עצמה, והיינו, שמסייע ועוזר בשעת קיום המצוה ממש, ושונה הוא במחזיקי לומדי תורה – שאינם משתתפים בשעת הלימוד עצמו, ואין כאן כי אם סיוע ועזר טרם או לאחר הלימוד, ולכן בכי האי גוונא לא נמצינו למדים שנחשב כעושי המצוה עצמה ממש, והבן.
