מתוך: עלון אורחות חיים במשפטי התורה
החיוב כשיש ספק בנדר לצדקה
הרב צבי שפיץ
נדרים ז ע"א
כתוב בגמ' ראש השנה (ה:) שאם אדם אמר בפיו שמתחייב סכום מסוים לצדקה – נעשה דיבורו כנדר לצדקה, וחייב לקיים את דבריו. ואחרת יעבור על האיסורים "לא יחל דברו", ו"כל היוצא מפיו – יעשה". אולם הגמ' בנדרים (ז.) הסתפקה, האם יש יד לצדקה. כלומר, כאשר לא ברור לנו מה התכוון הנודר בדבריו, האם זה מחייב אותו מחמת הספק. וכתב הר"ן בפירושו על הגמ' שם, שלדעת הרמב"ן, הרשב"א, והרא"ש שם בפסקיו (אות ג) מכיון שיש כאן ספק איסור תורה של נדר – צריך להחמיר על עצמו ולשלם לצדקה את הספק. אולם הר"ן סובר ע"פ הגמ' בחולין (קלד.) שספק בהל' צדקה הינו כמו כל ספק ממון אחר, שהולכים בו לקולא למוחזק בו, וממילא הממון נשאר מחמת הספק בידי הנודר.
החילוק המהותי בין הנודר, לממונו
אמנם כמדומה, שההכרעה למעשה היא - כפי שכתב הקרבן נתנאל בנדרים על הרא"ש שם (ס"ק י), ועוד מרבותינו האחרונים שיובאו להלן, שבכל מקרה של ספק בדיני צדקה - יש שני נידונים שונים. נידון אחד – לגבי האדם בעל הממון [הגברא]. ונידון שני – ביחס לממון עצמו [החפצא]. לפיכך כאשר האדם המסופק שואל כיצד עליו לנהוג או כאשר השו"ע, והרמ"א בהכרעותיהם מתייחסים כלפיו בלבד, שם ההוראה היא שתמיד כשיש ספק האם הנדר שאמר בפיו או במחשבתו לצדקה חל או אינו חל – צריך להחמיר. מאחר ובמקרה זה הספק מתייחס לאיסורי תורה שהנודר יכול לעבור עליהם שהם "לא יחל דברו", ו"כל היוצא מפיו – יעשה". וכאשר הנידון הוא על האדם בלבד – עליו להחמיר כמו בכל ספק דאורייתא, ולשלם לצדקה מה שיתכן שחייב לה.
אולם כאשר הנידון הוא ביחס לממון עצמו, כלומר, האם גבאי הצדקה או בי"ד יכולים להוציא ממון מהנודר מחמת הספק, שם ההוראה היא – שהממון נשאר בחזקת בעליו, כמו בכל ספק ממון שלא ניתן להוציאו מהמוחזק ללא ראיות ודאיות.
לפיכך גם בנידון ספק הגמ' בנדרים (ז.), האם יש יד לנדרי צדקה, שביחס לנודר עצמו – מורים לו כהרמב"ן, הרשב"א, והרא"ש, שמחמת הספק מכיון שהוא עלול לעבור על איסורי נדר, עליו לשלם לצדקה, מה שיתכן שמגיע לה מחמת נדרו. אולם ביחס לגבאי הצדקה או לבי"ד אם רוצים להוציא מהנודר את ממונו [כאשר הנודר מסרב לשלם לצדקה] במקרה זה – נוקטים כר"ן שאינם יכולים להוציא ממנו ממון. וכמו בכל ספק ממון שמשאירים אותו בחזקת בעליו, כל זמן שלא יביא התובע ראיה מוכחת לדבריו.
גדר החושב בליבו לתת צדקה
כמו כן נחלקו רבותינו הראשונים, לגבי אדם שמודה שחשב בליבו באופן מוחלט לתת דבר מסוים או סכום כסף מסוים לצדקה, אולם לא אמר זאת בפיו, האם מחשבה זו מחייבת אותו בנדר כמו אמירה בפיו, כמו שלגבי הקדש לביהמ"ק הדין הוא, שאם חשב לתרום להקדש, למרות שלא הוציא זאת בפיו – חייב לקיים את מחשבתו ונחשב - כאילו אמר בפיו, שנאמר "כל נדיב – לב – עולות". או שרק לגבי הקדש חודשה הלכה זו, אבל לגבי צדקה לעניים, לבהכנ"ס, לישיבות וכדומה, מאחר והצדקה נחשבת – חולין, כל זמן שהנודר לא יאמר בפיו – לא חל הנדר, ומחשבה לבד אינה יוצרת התחייבות של נדר לצדקה. כי לגבי נדרים רגילים נאמר "מוצא - שפתיך - תשמור" ומשמע שהחיוב קיים רק אם יאמר את הנדר בפיו.
והנה שתי הדעות הובאו להלכה בשו"ע חו"מ (סי' ריב, ח) והרמ"א שם הכריע – שיש לנודר להחמיר. ומשמע מדבריו – שאין בי"ד יכול להוציא ממנו את הממון, למרות שהנודר הודה בפניהם שכך חשב. אולם בשו"ע יו"ד בהל' צדקה (סי' רנח, יג) הביא הרמ"א את אותן שתי הדעות החולקות, והכריע – שהעיקר כסוברים שחייב הנודר במחשבתו לקיים את מחשבתו, כדין נדרי הקדש שחלים במחשבה. וביאר הגרע"א על השו"ע שם ביו"ד, שבחושן משפט הנידון בשו"ע הוא – האם רשאי בי"ד להוציא ממון מהמוחזק מחמת הספק. כלומר, הנידון הוא – על בעלות הממון. ובמקרה זה הכריע הרמ"א שבי"ד לא רשאי להוציא ממון מהמוחזק בו ללא ראיה ודאית. ורק ביחס לנודר, אומר הרמ"א שיחמיר על עצמו כדין ספק תורה של איסור נדר. משא"כ בהלכות צדקה שביו"ד, שם התייחס הרמ"א לגבי הנודר בלבד, ולכן אומר הרמ"א שעליו להחמיר.
כשיש ספק על הנדר, והנודר נפטר
באופן דומה הכריע הרמ"א ביו"ד בהל' צדקה (סי' רנט, ה) בשם שו"ת הרשב"א, ושו"ת תרומת הדשן, לגבי אדם שנדר או הקדיש לעניים, לבהכנ"ס או לישיבות דבר מסוים או סכום כסף מסוים, וישנו ספק בדבריו מה התכוון, ולאחר מכן נפטר הנודר, ותובעים גבאי הצדקה את היורשים לקיים את נדרו. שנקטו בשו"ת הנ"ל, מכיון שאין הנידון ביחס לנודר כי הוא נפטר, אלא שדנים כלפי הממון שנמצא כעת בחזקת היורשים. ביחס לממון קיי"ל – שבכל ספק ממון – הולכים לטובת המוחזק ולא ניתן להוציאו מחזקתו ללא ראיה ודאית, לכן לא ניתן לחייב את היורשים לחשוש לנדר ולשלם מספק, כי הם לא נדרו, וממילא הם ודאי לא יעברו על האיסור.
המסופק כמה כסף נדר לצדקה
לעומת זאת פסק השו"ע ביו"ד בהל' צדקה (סי' רנח, ג) ע"פ הגמ' במנחות (קו:) וז"ל: הנודר צדקה, ואינו יודע כמה נדר – מרבה ליתן עד שיאמר לא לכך התכוונתי ע"כ. כי כאן הנידון הוא ביחס לנודר עצמו, ולכן אם רוצה להיות בטוח שלא יעבור על איסור – עליו לתת כסף לצדקה עד שיהיה בטוח שיותר מהסכום הזה – לא התחייב.
וכעין זה כתב גם בשו"ת חת"ס יו"ד (סי' רמ) לגבי אדם שעלה לתורה ונדר סכום מסוים לאחת מקרנות הצדקה שקיימות בעיר. והוא זוכר את הסכום שנדר, אולם שכח לאיזה מטרה תרם את הצדקה. וכתב שם החת"ס במסקנת תשובתו, שלגבי הנודר – יש כאן ספק איסור נדר, אולם גבאי קופות הצדקה שבעיר – לא יוכלו להוציא ממנו מחמת הספק ממון ללא ראיה. ולכן הורה לו החת"ס, שמחמת ספק האיסור שלו – צריך לשלם לכל קרנות הצדקה שבעיר שיתכן שנדר להן את הסכום שנדר, עד שלא ישאר לו שום ספק, וכדברי השו"ע ביו"ד (סי' רנח, ג). אולם אין בי"ד יכול לחייב על כך, וכ"ש שאין גבאי קופות הצדקה יכולים לתפוס ממנו את הממון. ובדיעבד אם אין באפשרותו לשלם כל כך הרבה כסף לצדקה, יפקיד בידי בי"ד את הסכום שנדר, וגבאי הצדקה שיוכל להוכיח לבי"ד שלצדקה שבניהולו הוא תרם, יקבל את הסכום שהושלש בבי"ד.
כיצד ינהג המסופק כמה כסף גנב או לקח בשגגה
לאור האמור, כך היא גם ההוראה למעשה לגבי אדם שבעברו גנב כסף, אוכל, או חפצים אחרים, ממקום מסוים. או שנסע בתחבורה ציבורית פעמים רבות ולא שילם עבור נסיעותיו. וכעת אינו זוכר כמה כסף גנב מאותו אדם או מאותו מקום. או כמה נסיעות נסע מבלי לשלם וכיו"ב, שבמקרים אלו והדומים לכך, מחמת איסור גזל שעבר, היות וחל עליו עדיין החיוב של "והשיב את הגזילה אשר גזל", לפיכך עליו לשלם לנגזלים סכום כסף באופן שיהיה ברור לו - שיותר מסכום זה ודאי שאינו חייב להם, ורק באופן כזה יקיים בשלימות את השבת הגזילה.
כמו כן אם הוא יודע שגזל רק מאדם אחד או ממקום מסוים. רשאי הגזלן לפנות לבעל המקום לספר לו את כל העובדות לאשורן, ולבקש ממנו מחילה על הכסף שחייב לו, ואם יאמר בפיו שמוחל לו או שהגיעו לפשרה מסוימת – יצא בכך ידי השבת הגזילה. ונוסיף עוד, שכל ההלכות האמורות כאן קיימות - גם אם בשגגה לקח ממון ששייך לאדם או מחנות מסוימת וכדומה, וכעת אינו יודע כמה כסף חייב להם.
