אורח המוריד כלים / רפי זברגר

כתובות קמה ע''א-ע''ב

הקדמה 

בשעה טובה ומוצלחת אנו פותחים את הפרק השלושה עשר, האחרון בפרקי המסכת. המשנה והגמרא עוסקים בתשע גזירות של שני דיינים חשובים בירושלים ומהם מסתעפים לנושאים אחרים כדרכה של הגמרא.
שני דייני גזירות היו בירושלים: אדמון וחנן בן אבישלום, חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
הדיין חנן אמר שתי ''גזירות'' ואדמון הדיין אמר שבע ''גזירות''. משנתנו והמשניות הבאות יפרטו אותן.
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, חנן אומר: שבע בסוף ולא תשבע בתחלה, נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: תשבע בתחלה ובסוף.
הגזירה הראשונה קשורה למסכתנו ועוסקת בהשבעת האשה כשהיא מקבלת מזונות וכתובה כשהבעל אינו בנמצא.
לפי כולם היא צריכה להישבע בזמן קבלת הכתובה לאחר מות בעלה (הגיע שמועה שמת במדינת הים), שלא קיבלה קודם לכן כסף או שווה כסף מבעלה.
לגבי שבועה בזמן קבלת המזונות יש מחלוקת: חנן פוסק שאין צורך להישבע, אלא רק בעת קבלת הכתובה נשבעת גם על כך שלא קיבלה גם מזונות, ובני כוהנים גדולים פוסקים כי האשה מחויבת להישבע גם לפני קבלת המזונות.
אמר רבי דוסא בן הרכינס: כדבריהם. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף.
ישנה גם דעות תנאים בנושא: רבי דוסא סבר כחכמים, ורבי יוחנן בן זכאי פסק להלכה כחנן. 
 

הנושא

לפני שהגמרא נכנסת לפירוט והסבר תשע הגזירות דנה הגמרא בהלכות דיינים. בתחילה דנה הגמרא האם ובאילו מקרים מותר לשלם שכר לדיינים ביושבם על מדין. באופן עקרוני קובעת הגמרא שאין לשלם לדיינים. פשוט וברור שאם התשלום הוא כדי לזכות את המשלם, הרי זה שוחד ואסור באיסור חמור. אבל גם אם התשלום נועד לזכות את הזכאי ולחייב את החייב – גם אז אין להם רשות לקבל שכר.
המקרים היחידים לפי גמרתנו שבהם מותר להם לקבל כסף הוא רק בשכר בטלה. כלומר, אם הם מנועים מלעסוק בעסקיהם לפרנסתם, הרי שמגיע להם ''שכר בטלה על כך''. אם הדבר אינו ידוע וניכר לכול (כי הדיין עוסק לפרנסתו במקצוע אחר) הרי בכל אופן אין זה ראוי שיקבלו, אך אם הדבר גלוי וידוע לכולם כי הדיין מפסיד את פרנסתו ביושבו על מדין, הרי מותר לו לקבל שכר (בטלה) לכתחילה.
מתוך דיונים אלו מגיעה הגמרא לדיונים על שוחד. האיסור הגדול מן התורה, משמעות המילה ומה עלול לקרות אם בכל אופן מקבל הדיין שוחד. נלמד חלק מן הקטעים הנ''ל:
אמר רבה בר רב שילא: האי דיינא דשאיל שאילתא - פסול למידן דינא.
רבה בנו של שילא פוסק כי דיין השואל כלים מאחרים פסול לדון, כיוון שהוא מרגיש חייב לנותנים לו, ואז לא יוכל לדון דין אמת.
ולא אמרן אלא דלית ליה לאושולי, אבל אית ליה לאושולי לית לן בה.
מסייגת הגמרא (או רבה בר שילא בעצמו) את הדין רק למקרים שהדיין שואל ואינו משאיל לאחרים. אבל אם הוא גם שואל וגם משאיל, הרי זה ''כדרך כל האדם'' ואין הוא מרגיש חובה מיוחדת לאותם אנשים ששואל מהם (שהרי הוא גם משאיל להם ולאחרים) ולכן אין עליו איסור לדון במקרה זה.
איני? והא רבא שאיל שאילתא מדבי בר מריון, אף על גב דלא שיילי מיניה!
מקשה הגמרא מ''מעשה רב'' של רבא, שהיה מגדולי האמוראים בבבל, שהוא שאל כלים מביתו של בר מריון העשיר, ולמרות שהם לא שאלו ממנו עסק בדיינות!
התם לאחשובינהו הוא דבעי.
עונה הגמרא כי סיבת השאילה של רב מאנשי ביתו של בר מריון היה כדי ''להחשיב אותם'' בכך שהם שואלים מחכם גדול כרבא, ואז אנשים יחשבו עליהם דברים טובים. מכיוון שלא הייתה לרבא טובה מכך, לא הרגיש חייב להם, לכן היה מותר לו לשבת בדין.
נמשיך בקטע קצר נוסף המסביר את טעמה ושורשה של המילה ''שוחד'':
אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא?
שואל רבא, כיצד ניתן להבין מתוך המילה שוחד את משמעות הדין וטעמו.
כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו.
מאי שוחד? שהוא חד.
עונה הגמרא כי המילה שוחד מורכבת משתי מילים: שהם אחד. כלומר המקבל והנותן שוחד הופכים להיות כמו בן אדם אחד, שהם קשורים זה לזה, ומכיוון שכך, אין הדיין יכול לדון דין אמת, שהרי אדם יכול לראות חובה לעצמו. 
 

מהו המסר

תשובת הגמרא "התם לאחשובינהו הוא דבעי" מלמדנו מסר מעניין. אדם מרגיש טוב יותר ו''חשוב יותר'' אם יש לו קשר לאדם חשוב כמו רב גדול, שר חשוב וכדו'. אם אותו אדם אף נוטל ממנו דבר מה, הרי שבכלל הוא ''בעננים''.
כאן למדנו כי נתינה לאדם חשוב מעלה את ערכו של האדם בעיני עצמו. נוכל להרחיב ולומר כי כל נתינה עושה טוב לאדם. שהרי אדם "המקריב חלק ממנו", ונותן לזולת, זו הרגשה רוחנית נפלאה. לפעמים הנאה זו גדולה יותר מאשר הנאת המקבל.
מכאן נלמד ''מסר משנה'' המלמדנו שאין למנוע מן האורח לעזור ולסייע למארחיו. זה נותן לו הרגשה טובה, שאין הוא רק מקבל אלא גם ''משתתף במאמץ''. אורח המציע להוריד כלים מן השולחן, לפעמים אפילו לסייע בניקויים – אין לדחות זאת, אלא להבין את הצורך ולקבלו באהבה. 
  
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]