אין הפסד מנתינת צדקה / רפי זברגר

כתובות קד ע''א

הקדמה 

אלמנה התובעת כתובתה ויש לה בידה את שטר הכתובה יכולה לגבות את הכתובה לעולם. אך אם שטר הכתובה אינו בידה, במקרים מסוימים יש לה הגבלת זמן עד מתי יכולה לגבות. בנושא זה דנה המשנה בדף שלנו:
כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי רבי מאיר משום רבן שמעון בן גמליאל.
רבי מאיר מגביל את הזמן שאלמנה יכולה לגבות כתובתה למשך עשרים וחמש שנה אם היא ממשיכה לחיות בבית בעלה והיתומים מזינים אותה. במשך תקופה זו מסביר רבי מאיר, היתומים נותנים לאלמנה גם כסף עבור סיוע לשכנותיה "במתן לחם ומלח''. סכומים אלו מצטברים לאחר עשרים וחמש שנה לכדי סכום הכתובה, ולכן, לאחר תקופה זו אין היא זכאית לדמי הכתובה. אם היא ניזונת על ידי היתומים כשהיא בבית אביה (ושם אינה מקבלת מהיתומים כסף עבור צדקה), אין מגבלת זמן ליכולת תביעת הכתובה.
וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
חכמים חולקים על רבי מאיר בשני המצבים: כשהיא בבית בעלה אינה מוגבלת ויכולה לתבוע את הכתובה לעולם. לדעת חכמים הגבלה של עשרים וחמש שנים נאמרה דווקא בהיות האלמנה בבית אביה, ומדין מחילה. עד עשרים וחמש שנה, שתיקתה אינה מהווה מחילה על הכתובה. אם לא הזכירה ולא תבעה את הכתובה במשך כל התקופה הארוכה הזאת, אנו מפרשים זאת כמחילה על הכתובה.
אם היא שוהה בבית הבעל והיתומים מזינים אותה כל הזמן, היא מתביישת לתבוע את הכתובה, ולכן שתיקתה אינה מהווה הוכחה למחילתה על הכתובה (ולכן גובה לעולם).
מתה, יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
חכמים מתייחסים גם למקרה שהאלמנה מתה לאחר מות בעלה, ויורשיה זכאים לקבל את הכתובה. גם במצב זה, שתיקת היתומים במשך עשרים וחמש שנה (מיום מיתתה או יום מיתת הבעל, מחלוקת המפרשים) מעידה כי מחלו את הכתובה. 
 

הנושא

הגמרא מקשה מיד בתחילתה על שיטת רבי מאיר:
אמר ליה אביי לרב יוסף: ענייה שבישראל עד עשרים וחמש שנים, ומרתא בת בייתוס עד עשרים וחמש שנים?
אביי שאל את רב יוסף על סברת רבי מאיר: האם ייתכן שכסף הכתובה ''ייאכל'' על ידי נתינת האלמנה לשכנותיה לכל הנשים במשך אותו זמן?
בלשון אחרת: האם ייתכן שכסף הכתובה של אלמנה ענייה אשר גובה כתובתה קטן ייאכל במשך עשרים וחמש שנה כמו כסף כתובה של אשה עשירה כמו מרתא בת בייתוס (חיה בימי בית שני) וגם הוא ייאכל רק לאחר עשרים וחמש שנה?
אמר ליה: לפום גמלא שיחנא.
רב יוסף ענה לאביי תשובה מעניינת בלשון של ''אין הכי נמי''. באמת, ערך כתובת אשה ענייה וערך כתובת אשה עשירה ''נאכלים'' במשך אותו זמן – עשרים וחמש שנה. הסיבה לכך: אשה עשירה נותנת לשכנותיה הרבה יותר מאשר אשה ענייה. וכשנותנים הרבה – גם ''הכתובה השמינה'' נאכלת במשך אותו זמן.
רב יוסף ממשיל זאת לגמל: כאשר הוא שמן ויש לו כוח גדול יותר, ניתן לשים עליו משקלים כבדים יותר. לעומת גמל פחות שמן, שניתן לשים עליו משקלים קטנים יותר.
 

מהו המסר

משמעות התשובה והמשל של רב יוסף – ככל שאדם עשיר יותר ובעל אמצעים גדולים, כך נתינתו לאחרים גדלה באופן יחסי ליכולותיו. במשל זה נשמע פנטסטי, אך האם במציאות זה כך? האם אמנם אדם עשיר נותן ומקנה לשכניו ומוקיריו סכומים גדולים לפי גודל עושרו? או ביחס למקרה שלנו: האם אשה עשירה באמת נותנת יותר לחברותיה באופן יחסי לעושרה יותר מאשה אשה ענייה?
סביר להניח שהמציאות אינה כזאת, בוודאי לא אצל כל הנשים. אם כן, כיצד נסביר את המשפט הזה ביחס לדין של ''אכילת ערך הכתובה'' במשנתנו?
יש להניח כי כוונת המשפט לומר שמוטלת חובה על כל אדם לתת צדקה לפי עושרו: אם ממונו רב – לתת הרבה לעניים, ואם ממונו מצומצם – רשאי לתת סכומים זעומים. חובה זו מוטלת גם על אשה אלמנה, וגם אם לא נתנה בפועל את הסכומים הגדולים ביחס לעושרה, הרי אנו דנים ''כאילו היא נתנה'' והכסף שהיתה אמורה לתת לנזקקים, יורד מסכום כתובתה במשך עשרים וחמש שנה.
הסבר זה מלמד אותנו מסר חשוב ומעניין: גם אם אדם אינו נותן צדקה כפי היכולות שלו, הרי כספו פוחת והולך כאילו הוא נתן. ובאמת אנו מאמינים שצדקה מועילה ועוזרת לאדם להפחית מהוצאותיו, ואין לאדם הפסד כאשר הוא מפריש כסף לצדקה, ולחילופין, אם אינו נותן צדקה הוצאותיו גדלות והכנסותיו קטנות.
נזכור בכל עת את ציווי התורה (דברים ט''ו, י''א): ... פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ
  
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]