חביבות האחיזה בחפץ של מצווה

הרב דב קדרון

כתובות קד ע"א

בסוף ימיו, חלה רבי יהודה הנשיא בחולי מעיים, והיה מצטער כל פעם שהלך לבית הכסא לחלוץ את התפילין (שהיו עליו כל היום) ולהניחם לאחר שיצא משם.

תוספות (ד"ה ומנח) מקשים מדוע בכלל הניח תפילין במצבו, והרי חולי מעיים פטורים ממצוות תפילין? ומתרצים שרבי יהודה הנשיא נהג בקדושה יתירה, והניח תפילין גם במצבים שבהם אנשים אחרים פטורים ממצווה זו.

היו תנאים בדורות שלפניו שגם הם החמירו במצוות תפילין, כמו רבן יוחנן בן זכאי, שעליו נאמר (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג) שלא זזו ממנו התפילין, לא בקיץ ולא בחורף, וכך נהג רבי אליעזר תלמידו אחריו. לעומת זאת רבי יוחנן, בזמן שהיה חולה, לא היה מניח תפילין של ראש, כי היה פטור.

התנא רבי אליעזר אף היה זהיר כל כך שלא להסיר מעליו את התפילין, עד שאפילו בשעת מותו היו התפילין על ראשו, וגודל זהירותו וקדושתו במצווה זו עוררו את השתוממותם של חכמי דורו על כך.

בדומה לזה מסופר על אנשי ירושלים (סוכה מב), שהיו זהירים לאחוז בידם כל יום מימי סוכות את ארבעת המינים, כל זמן שהיה הדבר אפשרי, וכך מסופר (בספר עליות אליהו, קיז) גם על הגאון מווילנא (שנפטר בחול המועד סוכות, בי"ט בתשרי), שגם בחוליו אשר נפטר בו אחז הלולב והאתרוג בידו ולא הרפם, והמה בכפו אחוזים עד אשר גווע ונכבה נר אלוקים.