סוף מעשה במחשבה תחילה / רפי זברגר

כתובות צז ע"א

הקדמה 

למדנו במשנה בתחילת הפרק כי אלמנה גובה מזונות מנכסי יתומים. מזונות אלו יכולה לגבות ממטלטלין של היתומים או מנכסים בני חורין (שהם אצלם ולא נמכרו לאחרים) אך לא מנכסים משועבדים (נמכרו לאחר נישואיה).
לעומת דמי כתובה, אותם יכולה אלמנה לגבות אף מנכנסים משועבדים.
למדנו בריש העמוד כי האלמנה יכולה למכור אף נכסים לצורך מזונות, אך הגבלנו זאת רק בשווי דמי מזונות לתקופה מצומצמת (ערך המכירה יהיה בשווי מזונות של חצי שנה). כמו כן פסקו חכמים כי הקונים ישלמו לאלמנה לשיעורין, שישית מעלות הקניה כל חודש, כדי שאם תינשא אותה אלמנה, שאר הכסף יינתן ליתומים ולא לאלמנה.
במאמר זה נידון בשאלה נוספת הקשורה לענייני מכירת נכסים על ידי האשה לצורכי מזונותיה.
 

הנושא

בעו מיניה מרב ששת: מוכרת למזונות, מהו שתחזור ותטרוף לכתובה?
שאלו את רב ששת, האם אותה אלמנה אשר מוכרת קרקע עבור מזונותיה, ולא נשאר כסף ליתומים עבור הכתובה, האם היא יכולה לטרוף מהקונה שהיא מכרה לו לצורך כתובתה. (לכתובה יכולה לטרוף גם מנכסים משועבדים, כאמור).
קמיבעיא להו בדרב יוסף, דאמר רב יוסף: ארמלתא דזבין אחריות איתמי, ובי דינא דזבין אחריות איתמי, מאי?
מסבירה הגמרא כי השאלה היא לשיטת רב יוסף שקבע כי גם כאשר אלמנה מוכרת עבור מזונותיה, וגם כאשר בית דין מבצעים את המכירה, אחריות הנכסים היא של היתומים. כלומר , אם יש בעל חוב של הנפטר שגובה את חובותיו מקרקע זו, הפיצויים לאותו קונה (אחריות נכסים) משולמים על ידי היתומים. זאת כיוון שגם האשה וגם בית הדין אינם אלא שלוחים של היתומים. לאור זאת מסבירה הגמרא את הבעיה:
כיון דאחריות איתמי - טרפא, או דלמא מצי אמרי לה: נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עילוך, אחריות דנפשך מי לא קבולי קבילת?
כיוון שהאחריות חלה על היתומים כשיטת רב יוסף, יכולה היא לטרוף כתובתה מהקונה שקנה ממנה את הקרקע, והיתומים יפצו אותו, או שנאמר, כי אמנם יתומים קבלו אחריות, אבל רק ביחס לבעלי חובות אחרים. אבל האשה עצמה, שהיא המוכרת, קיבלה על עצמה אחריות על הנכס שמכרה, ולכן לא תוכל לטרוף מהקונה את הקרקע לכתובתה.
אמר ליה, תניתוה: מוכרת והולכת עד כדי כתובתה, וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר; שמע מינה, שיירא אין, לא שיירא לא.
מנסה הגמרא לפשוט את הבעיה מלשון ברייתא הפוסקת כי מכירת האשה לצורך מזונות מתאפשרת רק עד כדי שתישאר קרקע אצל היתומים בשווי דמי כתובתה. משמע מכאן שהיא יכולה לקבל את דמי כתובתה רק אם השאירה קרקעות בשווי הכתובה, אבל אם לא השאירה ומכרה את כל הקרקעות, אין לה יותר זכות לגבות דמי כתובה, גם לא על ידי טריפת הקרקע שהיא בעצמה מכרה.
ודלמא עצה טובה קא משמע לן, דלא ליקרו לה הדרינתא!
דוחה הגמרא ואומרת כי אולי אין זו הלכה, אלא רק עצה טובה של חכמים כדי שלא יכנו אותה ''חזרנית'' – בכך שחוזרת ממעשיה, ולמרות שמכרה, היא גובה מאותם לקוחות את הקרקע בחזרה. אבל באמת, אולי מותר לה לטרוף מהלקוחות.
אם כן, ליתני גובה כתובתה מן השאר, מאי סמך לה? שמע מינה, שיירא אין, לא שיירא לא.
דוחה הגמרא את הדחיה ומסיקה מלשון הברייתא כי אין זו רק עצה טובה, אלא הלכה פסוקה. התוספת שהוסיפה הברייתא ''סמך לה'' מלמדים שרק אם השאירה קרקעות בידי היתומים בשווי כתובה, רק באופן זה יכולה לגבות את דמי הכתובה, אחרת – אינה מורשית. אם כן חוזרת ההוכחה מהברייתא כי אינה יכולה לטרוף מהלקוחות אליהם היא מכרה. 
  

מהו המסר

ניסיון הדחייה של הגמרא מלמדנו כי ''יש עניין'' למנוע כמה שאפשר ליצור מצבים אשר עלולים לגרום לאנשים לכנות אותם בכינויי גנאי. הכינוי ''חזרנית'' במקרה דנן עלול לגרום למספר תוצאות לא רצויות. הראשונה והקריטית לגביה, שהאשה תתקשה למצוא בן זוג חדש, כיוון ששמה הטוב ייפגם. זהו כמובן מצב שאשה זו תרצה למנוע, גם אם תפסיד בגינו כסף כתובתה.
ובנוסף, ניתן לומר באופן כללי, כי ראוי לו לאדם לנהוג הנהגות טובות, כך שלא יכנו אותו בשמות גנאי, כאלו ואחרים.
זהו מסר חשוב המלמדנו זהירות וחשיבה מראש, האם מעשה זה או אחר שאדם מבקש לעשותו, עלול להיות נראה לאנשים כמעשה לא ראוי, ומשכך, עלול גם לגרום להם לכנות את העושה מעשה בכינויים לא טובים.
"סוף מעשה במחשבה תחילה" (לכה דודי) - לחשוב על המשמעויות ועל התוצאות האפשריות, ורק אחר כך לעשות (או לא לעשות). 
 
 
לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית. ולרפואה שלימה של אילנה בת שרח.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]