שני סוגים של שמיעה
הרב דב קדרון
כתובות צז ע"א
בכמה מקומות בש"ס, כאשר חכם אינו מסכים עם עניין כל שהוא הוא אומר: "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי".
אפשר להסביר שזוהי צורה מנומסת להביע חוסר הסכמה, בלי לומר בפירוש שהוא חולק על בעל הדעה האחרת. אולם יש בביטוי הזה רובד עמוק יותר, שכן "שמיעה" אינה רק שמיעת האוזן, אלא גם הבנה והסכמת הלב.
כך מסביר הגראי"ל שטיינמן (אילת השחר, ואתחנן) את הסתירה לכאורה בין מה שאמרו בני ישראל לפני מתן תורה (שמות כד, ז): "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", שהקדימו עשייה לשמיעה, אולם לאחר מכן אמרו (דברים ה, כד): "וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ", והקדימו שמיעה לעשייה. אלא בהתחלה הם התחייבו שיקיימו את התורה גם ללא הבנה, נעשה ואחר כך נבין, כלומר ה"שמיעה" שנזכרת שם היא מלשון הבנה, ומה שאמרו לאחר מכן "ושמענו ועשינו", שם כוונתם היא לשמיעת האוזן: נשמע מה עלינו לעשות ונקיים זאת.
כיוצא בזה מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין (שיחת מלאכי השרת פרק ב) את המדרש: "שגדולים הצדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אין יכולים לשמוע קולו שנאמר (יואל ב', י"א): "וה' נתן קולו לפני חילו", אלא עומדין ונבהלים, והצדיקים יכולים לשמוע קולו, שנאמר (שם): "וה' נתן קולו כי רב מאוד מחנהו וגו' כי עצום עושה דברו", זה צדיק שעושה רצון יוצרו. שמיעת קול ה' שאליה מתייחס המדרש היא הרגשה, כי הצדיק מרגיש קול דברו יתברך שמו שהוא המדבר אליו ומצוהו בכך, ובזה גדולים צדיקים, שיש להם יכולת להרגיש מה עליהם לעשות על פי רצון ה', יותר ממלאכי השרת שעושים את שליחותו בלי הרגשה כזו.
