לא לעשות שטויות / רפי זברגר

כתובות פט ע"א-ע''ב

הקדמה 

המשנה שתחילתה בשלהי הדף הקודם, עוסקת באופני גבייה של הכתובה, נלמד את ההלכה הראשונה במשנה:
הוציאה גט ואין עמו כתובה - גובה כתובתה.
למדנו בתחילת המסכת כי כתובה הינה ''תנאי בית דין'' וגם אם לא נכתבה בפועל, הרי שהאשה זכאית לקבל את דמי הכתובה. פוסקת המשנה כי גם אם אשה תובעת את כתובתה ואין עמה שטר כתובה, אך מציגה את שטר הגט, הרי שהיא זכאית לקבל את דמי הכתובה . כדי שלא תגבה שוב ושוב עם אותו גט, קבעו חכמים בגמרא, כי קורעים מעט את שטר הגט, וכותבים מאחוריו כי הכתובה כבר נפרעה. 
 

הנושא

הגמרא בתחילתה מביאה מחלוקת רב ושמואל האם המשנה עוסקת במקום שכותבים בדרך כלל כתובה (שמואל), או במקום שאין כותבים כתובה (רב). הדיון שם נסוב על השאלה האם כותבים שובר לבעל חוב, כאשר פרע את חובו או שמא לא כותבים. הסיבה שלא לכתוב שובר כדי שלא לחייב את הלווה לשמור כל הזמן על שוברו.
בהמשך הגמרא מסופר כי רב חזר בו מדעתו הקודמת, וכך דעתו החדשה:
ואף רב הדר ביה, דאמר רב: בין במקום שכותבין, בין במקום שאין כותבין, גט - גובה עיקר, כתובה - גובה תוספת, וכל הרוצה להשיב יבא וישיב.
לפי הסבר זה אין משמעות האם כותבים כתובה באותו מקום או לא כותבים, אלא בכל מקרה, הצגת הגט בפני הבעל מחייבת אותו לשלם רק את ''עיקר הכתובה''. לאחר תשלום עיקר הכתובה מחזירה האשה את הגט לבעל כדי שלא תחזור ותגבה שוב את עיקר הכתובה (או שקורעים מעט את הגט, כאמור לעיל).
הצגת הכתובה בפני הבעל מחייבת אותו לשלם רק את תוספת הכתובה (סכומים שהבעל הוסיף על ''עיקר הכתובה''). כדי שלא תחזור ותגבה שוב את תוספת הכתובה, כותבת האשה שובר, ובו כתוב שהיא קבלה את שווי תוספת כתובה בלבד.
לפי זה כוונת המשנה בדינה הראשון: אם הוציאה האשה גט ללא כתובה, גובה רק את עיקר הכתובה ולא את התוספת. (ואם תביא בהמשך את הכתובה תגבה רק את התוספת ללא עיקר הכתובה).
בעמוד ב' מקשה הגמרא על הסבר זה של רב:
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לדידך דאמרת גט גובה עיקר, אלמנה מן הנשואין במאי גביא?
רב כהנא ורב אסי מקשים על שיטת רב שהובאה לעיל, בה נאמר כי אין גובים בכתובה את עיקר הכתובה, אלא רק תוספת כתובה, כיצד תגבה אלמנה את עיקר כתובתה, הרי לא נתגרשה ואין לה גט. וממשיכים האמוראים בשאלתם:
בעדי מיתה, וליחוש דלמא גירשה, ומפקא לגיטא וגביא ביה!
על כורחך צריך לומר שהיא תציג עדים שראו את מיתת בעלה. אם כך אומרים רב כהנא ורב אסי: האם אין מקום לחשוש שמא האשה התגרשה ולאחר מכן מת בעלה, במקרה זה תוכל להוציא פעמיים את עיקר הכתובה. פעם אחת על ידי הצגת עדי מיתת הבעל, ופעם שנייה על ידי הצגת הגט!
ביושבת תחת בעלה.
עונה רב כי האשה יכולה להוציא את עיקר הכתובה על ידי הצגת עדי מיתת הבעל רק במקרה וידוע כי היא ''יושבת תחת בעלה וכולם יודעים כי לא גרשה בחיו.
ודלמא סמוך למיתה גירשה!
ממשיכים להקשות, אולי סמוך למיתתו גרש האיש את האשה, והעולם לא מודע לכך. במקרה כזה תוכל לגבות פעמיים כפי שהקשינו לעיל.
איהו הוא דאפסיד אנפשיה.
עונה הגמרא, כי בעל שנוהג באופן כזה, שנותן גט לפני מותו ולא מיידע ולא מפרסם זאת ברבים, ''זו בעיה שלו'' (ושל יורשיו) שאמנם במקרה זה, אשה נוכלת תוכל להוציא את עיקר הכתובה פעמיים. 
  

מהו המסר

תשובת הגמרא ''איהו הוא דאפסיד אנפשיה'' קוראת לנו לשים לב לפעולות שאנו עושים. שהרי "אם עושים מעשה שטותי – אוכלים אותה''. הדבר נכון בדיני ממונות כפי שתואר לעיל, אך נכון גם באיסורים שונים: בין אדם למקום, ואף בין אדם לחברו.
משפט זה נכון למשך כל ימי השנה, ונכון לשים לב אליו שבעתיים בעשרת ימי תשובה, תקופה שאנו נמצאים בה בימים אלו (תשפ''ב). לשים לב, להיות מודע לדברים שאנו עושים, לחשוב פעמיים ושלוש לפני כל פעולה, האם היא נכונה, ראויה וטובה. לא לעשות שטויות באף מישור של החיים, כדי שנגיע בעז''ה ליום הדין כמה שיותר נקיים וצחים. בכך יקוים בנו הפסוק בישעיהו (א', י''ח): אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.
 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]