נמצא אחד מהן קרוב או פסול
מכות ו ע"א
"רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות. ואימתי? בזמן שהתרו בהן, אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?".
כתב הרא"ש מסכת מכות פרק א סימן יא:
"כתב רב אלפס ז"ל בתשובה, דשנים החתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב והשני רחוק, וזכור העדות, ושניהם באו להעיד אלא שלא היה יודע בקורבתו, והכשיר עדותו של שני וחייבו שבועה על פיו, ובלבד שלא יהא רגיל בו, שאפשר הוא שלא ידע בקורבתו. ונאמן הוא לומר שלא ידע בקורבתו כשם שנאמן לומר למיחזי אתינא. והביא הרמב"ן ז"ל ראיה לדבריו מהא דתניא בתוספתא (א, י): רבי אומר אף בדיני ממונות והוא לא ידע שיש להם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים. והכי פירושו: בדיני נפשות כשר כשלא התרו בהו דלמיחזי אתו ואף בדיני ממונות שאין בהן התראה אם לא ידע העד הב' שיש למלוה וללוה כאן קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר עדים. וגמרינן מינה דמה שאנו פוסלין בנמצא א' מהן קרוב או פסול היינו טעמא דנטפלו לפסולין. הלכך אם היו שוגגין ולא נצטרפו לדעת הכשרים בהכשרן ונחלקת מהן עדותן וכי היכי דתלינן בדעת הפסולין אי אמרי למיחזי אתינא או לאסהודי הכי נמי תלינן בדעת הכשירין אם לא הכירו בפסולין.
ולא מסתבר לי כלל, דכיון שהעיד הפסול בבית דין נתבטלה גם עדות הכשירין, ואין תלוי במה שלא הכיר הכשר בקורבתו כי לא נמצא זה בהש"ס, דאי איתא שתלוי בהכרת העדים הוה ליה להש"ס למימר דשיילינן להו לכשירין אם הכירו בפסולתן של אלו".
רבי עסק בדברי רבי עקיבא שכאשר נמצא בכת קרוב או פסול, נפסלה הכת כולה. דעת הרי"ף והרמב"ן, שטעמו של רבי הוא שגם הכשרים פשעו, בכך שנצטרפו בזדון להעיד עם פסול, ובית הדין היה עלול לסמוך עליו בטעות. ומכיון שכך, אם הכשרים טוענים שהם לא ידעו בפסולם של הפסולים, נאמנים הם, ועדותם כשירה. אלא אם כן, הם מכרים ותיקים.
הקשה הרא"ש למה אם כן לא הוזכר דין זה בגמרא?
והרי"ף והרמב"ן יתרצו שמצוי הוא שפוסקים כדברי תוספתא בדין שלא הוזכר בגמרא.
ועוד, שהענין מבואר גם בדברי המשנה עצמה. רבי ולפניו רבי יוסי עוסקים בדברי רבי עקיבא שעסק בעונש העד הכשר הנטפל לפסול: "להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו. ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה". ואומר רבי שסברה היא שלא ייענש אם לא ידע בפסולם של הפסולים, וההתראה נחוצה לצורך הודאות. ומכאן שגם לענין עצם כשרות העדות בין בנפשות ובין בממונות, פגם הכשרים הוא רק בהכירם בכך שהם מעידים עם פסולים. וכלשון רבי עקיבא במשנה בדף ה ע"ב: "ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה".
ועדין נותר לבאר את שאלת רבי: "מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?", ולדעת הרי"ף אפילו אם נתכוונו להעיד יחד רק בשעת ראיית העדות, כבר נפסלו. ומה הבעיה? הלא הם רק ראו ביחד ולא הזידו להעיד יחד!
עניין זה מבואר במסכת בבא בתרא דף קכח ע"א: "זה הכלל: כל שתחלתו או סופו בפסלות - פסול, תחלתו וסופו בכשרות - כשר". וממשיכה הגמרא ענין זה במסכת ערכין דף יח ע"א: "דאמר קרא: (ויקרא ה) או ראה... אם לא יגיד, בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא".
כלומר, העדות מורכבת משני גורמים, הראיה וההגדה. לכן כבר בשעת הראיה העדות צריכה להיות בכשרות. וכשם שאמרו שם שאם היה קרוב או חרש בשעת הראיה, העדות פסולה, כך אם בשעת הראיה נתכוין העד להעיד יחד עם פסול, כבר נפסלה עדותו.
