גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שלה מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף עה ע"א

בין תלמידי חכמים שבארץ ישראל לת"ח שבחוץ לארץ 

"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון" (תהלים פז, ה), אמר רבי מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי, אחד הנולד בה (-בארץ ישראל) ואחד המצפה לראותה, אמר אביי וחד מינייהו עדיף כתרי מינן, אמר רבא וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי (עה, א).

הגאון היעב"ץ חידש לפי זה בסידורו (בהקדמתו; סולם בית אל חווק ג ד"ה גם ידוע), בענין מאמרם ז"ל (ברכות סג, ב; תענית ז, א; מכות י, א): "אמר רבי יוסי בר' חנינא, מאי דכתיב (ירמי' נ, לו) 'חרב אל הבדים ונואלו', חרב על צוארי שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין...", שדבר זה אינו אמור אלא בחו"ל, דאילו באר"י היות ו"אוירא דארץ ישראל מחכים" מתחכמים גם בלימוד ביחידות (ועעו"ש בארוכה, שהלימוד באר"י מועיל הן בהבנה ופלפול והן לענין זכרון, שאין שולט בו שכחה).

והנה, בהא דאיתא בגמרא (ב"מ לג, א): "אמר עולא, תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה" (וברש"י: "עומדין זה מפני זה, כדין תלמיד לרב, לפי שהיו יושבין תמיד בביהמ"ד יחד ומקשין ומפרקין, וכולם למדים זה מזה"), כתב ה'עיון יעקב' בזה"ל: "מדנקט דוקא 'תלמידי חכמים שבבבל', נראה משום דאיתא פ"ג דסנהדרין (כד, א) ''חובלים' אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה', פירש"י 'שמקשים זה לזה', והטעם צריכים לומר כדי לחדד זה את זה להתחכם הרבה, משא"כ תלמידי חכמים שבאר"י, כי אוירא דאר"י בעצמו 'מחכים' - אין צריכין לזה, להכי אמרינן בפרק המדיר: 'וחד מינייהו כי סליק עדיף כתרי מינייהו', משום דיש לו חריפות כבני בבל דמחדדי אהדדי על ידי פלפול, גם 'אוירא דארץ ישראל' להכי עדיף 'כתרי מינייהו', ולפי שעל ידי פלפול מחדדים זה את זה, לכך 'עומדין זה מפני זה', כי כל אחד לומד מחברו רוב חכמתו". ומבואר בדבריו, שתלמידי אר"י לא הוצרכו כל כך ל'פלפול התלמידים'.

בשו"ת 'מנחת שלמה' (תנינא סי' ק) תמה על חידוש זה, מהא דשנינו באבות (ו, ג): "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או פסוק אחד או אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר (תהלים נה, יד) 'ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי'...", ופירש"י: "דסמיך להאי קרא ד'ואתה אנוש כערכי', סמיך אידך קרא (שם טו) 'אשר יחדיו נמתיק סוד', לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק יחידי בתורה, אמר לו למה אתה עוסק בתורה יחידי, והלא כבר נאמר 'חרב על הבדים ונואלו'", ודוד המלך ואחיתופל הלא היו באר"י, נמצא אם כן שגם באר"י נאמרה אזהרה זו שלא ללמוד יחידי.

הנה סיום הענין הוא: "אמר רבא, וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי", ומצינו כמה ביאורים בדבר זה. הריטב"א (וכ"ה בשטמ"ק בשם הריב"ש) כתב שני ביאורים בזה, האחד: "לפי שיצא מטומאה ארץ העמים ונכנס תחת כנפי השכינה", אך לא נתבאר היטב הכוונה בזה, מדוע יועיל הדבר שיתגדל פי שנים נגד מי שנולד מתחילה תחת כנפי השכינה, ולא היה כלל בארץ עמים.

עוד כתב: "וגם כי כשאדם לומד חוץ למקומו קובע לימודו יותר, ומצליח לפי שאינו מתבטל", דמעלת בן חו"ל כשעולה לאר"י היא שאינו נמצא במקומו, וממילא זוכה יותר לתורה, כי יש היכולת בידו לעסוק בתורה ללא ביטולים - יותר מבן אר"י הנמצא במקומו. ויש להעיר, דלפ"ז מי שעולה לאר"י בכדי להשתקע בה, ומעתה יהא זה מקום קביעותו, לא יהא שייך בו מעלה זו, ולכאורה רבי ירמיה עלה לאר"י בכדי להשתקע שם, ובכל זאת זכה למעלה זו.

ה'עיון יעקב' (כאן) כתב כעין זה, כי הזכות שעולה ומכתת רגלו מעיר לעיר בכדי ללמוד תורה, מסייע בעדו להתחכם בתורה, על דרך אומרם ז"ל (ב"ב ח, א): "'והם תכו לרגלך' (דברים לג, ג), תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, 'ישא מדברותיך' לישא וליתן בדבורותיו של מקום", כי אלו המכתתים רגליהם מעיר לעיר, זוכים לישא וליתן בדברי תורה - שהם דבוריו של מקום, וזכות זה עומד להם שיתעלו ויתחכמו בתורה. אכן, גם לפי ביאור זה יש הגבלה מסוימת, כי רק כשעולה לאר"י לתכלית לימוד תורה שייך זכות זה, ואילו אם תכלית העליה לאר"י אינה בשביל כן, לא שייך לומר כן.

ב'שיטה מקובצת' מביא ביאור נוסף: "כי בני אר"י טבע הארץ מסייע להם, משום דאוירא דאר"י מחכים, אבל אינם רגילים ללמוד כל כך בחריפות כמו בני בבל, ולכן בבני בבל ההרגל מסייע, ולבני אר"י - טבע הארץ, וטבע הארץ עדיף מן ההרגל, אבל כשבן בבל עולה לאר"י - הנה ההרגל והטבע מסייעין אותו, ומשום הכי עדיף כתרי מנייהו". העיון יעקב (ב"מ שם) כתב כעין זה, כי מעלת בני בבל היה כי מחמת חריפותם היו מחדדים אהדדי ע"י פלפול התלמידים (ראה למעלה הדברים במילואם), וכשעולים לאר"י יש להם שתי מעלות: אוירא דאר"י מחכים ופלפול התלמידים.
ולסיום נביא מחלוקת בין הגאון בעל ההפלאה זי"ע לתלמידו החתם סופר זי"ע, אי מעלת "וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו" היא גם ב"מצפה לראותה" ונאנס ולא עלה, דה'הפלאה' (כאן) כתב שאינו זוכה למעלה זו, ודרגתו היא כמי שנולד בה - שאינו אלא כתרי מינן. ואילו החת"ס (דרשות ח"ב רלג, ג) כתב: "לאו דוקא שעלה לאר"י ממש, רק שבקש לעלות ולא עלתה בידו, הרי כל שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, והריהו כארבעה".