לחתוך דברים / רפי זברגר

כתובות עו ע"א-ע"ב

הקדמה 

ניזכר במשנה שלמדנו בדף הקודם:
היו בה מומין ועודה בבית אביה - האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו, ונסתחפה שדהו,
אם המומים נתגלו בין האירוסין לנישואין כשהאשה שוהה בבית אביה, והמחלוקת בין הבעל לאשה מתי החלו המומים. הבעל טוען שהם החלו לפני האירוסין ולכן פטור מדמי הכתובה, ואילו האשה ואביה טוענים כי החלו לאחר האירוסין, ומשכך, התנאי שהוא עשה בקידושין (על מנת שאין עליה מומים) לא הופר. פוסק רבי מאיר במשנה כי בשלב זה, נטל ההוכחה מונח על האבא שאמנם המומים נולדו לאחר האירוסין ואז ''נסתחפה שדהו'' של הבעל, ולכן הוא חייב.
נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות, דברי רבי מאיר.
אבל מוסיף רבי מאיר, אם כבר נישאה ועברה לרשותו של הבעל, הרי שנטל ההוכחה עובר לבעל, והוא חייב להוכיח כי המומים נולדו עוד לפני האירוסין. אם לא מוכיח זאת – חייב לשלם את דמי הכתובה.
על שני דינים אלו שאלה הגמרא מיד לאחר המשנה:
טעמא דמייתי האב ראיה, הא לא מייתי האב ראיה - הבעל מהימן, מני? רבי יהושע היא, דאמר: לא מפיה אנו חיין, אימא סיפא: נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה; טעמא דמייתי הבעל ראיה, הא לא מייתי הבעל ראיה - האב מהימן, אתאן לרבן גמליאל, דאמר: נאמנת!
כדי להבין תשובת הגמרא ניזכר במחלוקת רבי יהושע ורבן גמליאל שלמדנו בפרק ראשון לגבי המקרה "היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר עד שלא ארסתיך". רבי יהושע פסק שם ''העמד ממון על חזקתו'' ולכן האשה המבקשת להוציא ממון צריכה להביא ראיה שנאנסה לאחר האירוסין, ורבן גמליאל פסק שם ''חזקת הגוף עדיפה'' ומכיוון שחזקת האשה שהיא בתולה, חובת ההוכחה על הבעל שהיא נאנסה לפני האירוסין והקידושין היו בטעות.
ומכאן לקושיית הגמרא: מדין הרישא של המשנה אשר חייבה את האבא להביא ראיה, אנו מסיקים כי כאשר האבא לא הביא ראיה – הבעל נאמן וזה לפי רבי יהושע הפוסק ''העמד ממון על חזקתו''. ומדין הסיפא של המשנה כאשר הספק נתגלה לאחר הנישואין שאז על הבעל להביא ראיה אנו מסיקים שאם הבעל לא הביא ראיה – האבא נאמן, וזה לפי שיטת רבן גמליאל שחזקת הגוף (שהיא ללא מום) עדיפה.
על שאלה זו דנה הגמרא ארוכות בדף הקודם, ובתחילת הדף שלנו, והשיבה שלוש תשובות. התשובה הראשונה של רבי אלעזר קובעת: ''תברא – מי ששנה זו לא שנה זו''. כלומר, באמת יש מחלוקת בין הרישא והסיפא, והרישא היא לשיטת רבי יהושע שבכל מקרה מעמידים על חזקת הממון, גם לאחר הנישואין, ונטל ההוכחה תמיד חל על האבא, והסיפא לשיטת רבן גמליאל, שחזקת הגוף עדיפה, ובכל מקרה נטל ההוכחה חל על הבעל, גם כאשר האשה עדיין בבית אביה. 
 

הנושא

ומכאן נעבור לדף שלנו, בו הגמרא מביאה מקרה שנפסק כמו המשנה שלנו. להבין את המקרה נקדים מספר הקדמות:
• אחד מסוגי הקניינים במטלטלין הוא קנין חליפין. מדובר בעסקה שהמוכר הוא גם קונה והקונה הוא גם מוכר. מחליפים ביניהם מוצרים, ובכך מתבצע הקנין.
• בקניין חליפין מספיק שאחד מהם מושך את החפץ אותו הוא קונה, באותו רגע, החפץ של המושך נקנה גם לאדם השני, אף על פי שלא משך את חפצו.
• בעת המשיכה של הראשון, צריך שגם החפץ השני יהיה ''זמין וכשיר'' למכירה, שאם לא כן, הקניין לא חל כלל. למשל: אם מחליפים פרה בחמור, ובעל החמור משך את הפרה, חייב להיות שברגע המשיכה, גם החמור יהיה בחיים וכשיר להיות מועבר לבעל הפרה, ורק במקרה זה בעל הפרה באמת קונה את החמור.
אם בעת משיכת הפרה, החמור מת, הרי שהמכירה כלל לא בוצעה, ובעל החמור חייב להחזיר את הפרה לבעליו.
אמר רבי יהודה אמר שמואל: המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה.
פוסק רב יהודה בשם שמואל כי במקרה של קנין חליפין בין בפרה וחמור, לאחר משיכת הפרה על ידי בעל החמור, החמור מת, ונתעורר ספק מתי מת החמור. כפי שהקדמנו, אם החמור מת לפני משיכת הפרה, הרי לא בוצע הקנין ובעל החמור חייב להחזיר את הפרה. אם החמור מת לאחר משיכת הפרה, הרי שבעל הפרה הפסיד, כיוון שהחמור כבר נקנה לו, והחמור מת ברשותו. רב יהודה בשם שמואל פוסק כי נטל ההוכחה חלה על בעל החמור, וכל עוד לא הוכיח כי החמור מת לפני משיכת הפרה, הוא הפסיד ועליו להחזיר את הפרה לבעליה.
ותנא תונא כלה.
אומרת הגמרא כי התנא במשנה שלנו העוסקת בענייני ''כלה'' מוכיחה את פסקו של שמואל. מנסה הגמרא ללמוד מאיזה דין במשנה אנו מוכיחים את פסקו של שמואל. נלמד את הניסיון הראשון של הגמרא ואת הדחיה לניסיון זה.
הי כלה? אילימא כלה בבית אביה,
באפשרות זו לומדים מהדין הראשון של המשנה, שמומיה של האשה נתגלו בין האירוסין לנישואין, בעודה בבית אביה, שם פסקנו כרבי יהושע. לפי תשובת רבי אליעזר המתוארת בהקדמה, אמרנו כי לשיטת רבי יהושע, גם אם הספק נולד בבית הבעל, חובת ההוכחה חלה על האבא, כי "חזקת ממון עדיפה". נלמד מדין זה על שמואל, שהרי גם בדינו של שמואל, הספק נולד אצל חברו, בעל הפרה (לאחר שבוצע הקנין, רואים כאילו החמור כבר נמצא ברשות בעל הפרה), ולכן נאמר שנטל ההוכחה יפול על בעל החמור (למרות שהספק לא נולד אצלו).
מי דמי? התם מייתי אב ראיה ומפיק, הכא מייתי בעל החמור ראיה ומוקי
דוחה הגמרא ואומרת כי אין המקרים דומים. במשנה – האבא יוכיח ויוציא כסף מהבעל, שכן, כדי להוציא – חזקת הגוף אינה עדיפה על חזקת ממון, אך במקרה של שמואל – בעל החמור יוכיח ויחזיק את הפרה שברשותו, אולי כדי להחזיק, חזקת הגוף תוכל להועיל.
 

מהו המסר

 בהקדמה השניה לעיל בנוגע לקנין חליפין, למדנו כי הקנין חל כבר במשיכת אחד הצדדים, למרות שהצד השני טרם משך. נלמד מכאן מסר מעניין: כשיש הסכמה לשותפות פעולה בין הצדדים, הרי ש''יש עניין'' למהר ולעשות כל אחד את חלקו - הזריז מביניהם מביא את השותפות לידי "סיום", אף שהצד השני טרם ביצע את חלקו.
כך ''חותכים דברים'' בזריזות וביעילות רבה.   


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]