כעס בא וכעס יכול ללכת / רפי זברגר

כתובות עא ע''א-ע''ב

הקדמה 

בסיפא של המשנה בדף הקודם למדנו את שתי ההלכות הבאות:
המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות - יוציא ויתן כתובה; ר' יהודה אומר: בישראל, יום אחד - יקיים, שנים - יוציא ויתן כתובה, ובכהן, שנים - יקיים, שלשה - יוציא ויתן כתובה.
אם אדם הדיר את אשתו שלא תטעם פרי מסוים – חייב להוציאה מיד ולתת כתובה (הגמרא מסבירה את ההבדל בין מקרה זה לרישא, כמתואר מיד). רבי יהודה הולך לשיטתו ומחלק בין אשת ישראל לאשת כהן. הוא פוסק כי בכהן מחכים עוד יום נוסף, כיוון שאם ימהר לגרשה, לא יוכל להחזירה (אשת כהן אסורה לישראל).
המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין - יוציא ויתן כתובה; ר' יוסי אומר: בעניות - שלא נתן קצבה, ובעשירות - שלשים יום.
גם במקרה שהדירה מלהתקשט (לרש''י: הדירה מלהתבשם) יוציא ויתן כתובה מיד. רבי יוסי מחלק נשים עניות שאינן מתקשטות, לנשים עשירות המתקשטות. בנשים עניות – אם לא קצב את זמן הנדר מגרשה מיד, אבל אם קצב זמן אינו מגרשה. בנשים עשירות – מגרשה רק אם נדר למשך שלושים יום או יותר.
על הרישא של המשנה (המדיר את אשתו מליהנות ממנה עד שלושים יום יעמיד פרנס..) למדנו בעמוד א' מחלוקת אמוראים:
אמר רב: לא שנו אלא במפרש, אבל בסתם - יוציא לאלתר ויתן כתובה; ושמואל אמר: אפילו בסתם - לא יוציא, שמא ימצא פתח לנדרו.
לפי רב אם לא פירש כי הנדר הוא לשלושים יום חייב להוציא את אשתו מיד ולתת לה כתובה, ולפי שמואל אפילו בסתם אינו חייב להוציא מיד, ''שמא ימצא פתח לנדרו'' ואז אשתו תהיה מותרת לו.
בהמשך מקשה הגמרא על שיטת שמואל מה ההבדל בין הרישא והסיפא של המשנה, ועונה:
הכא במאי עסקינן - כגון שנדרה היא וקיים לה איהו,
שני המקרים בסיפא של משנתנו עוסקים במקרה שהאשה נדרה והבעל קיים לה את הנדר, ולכן יוציאה ויתן לה כתובה מיד, ואילו הרישא מדברת על מקרה שהבעל נדר, ולכן מעמידים פרנס למשך חודש, אולי ימצא פתח לנדרו.
 
 

הנושא

הגמרא מקשה על העמדת שמואל בשני המקרים של הסיפא, כשהאשה נדרה והבעל קיים את הנדר:
וסבר רבי יוסי בעניות - שלא נתן קצבה, אלמא בעל מצי מיפר; ורמינהו: אלו דברים שהבעל מיפר, דברים שיש בהן עינוי נפש: אם ארחץ אם לא ארחץ, אם אתקשט אם לא אתקשט; אמר רבי יוסי: אין אלו נדרי עינוי נפש, ואלו הן נדרי עינוי נפש: שלא אוכל בשר, ושלא אשתה יין, ושלא אתקשט בבגדי צבעונין!
כיצד נסביר את דברי רבי יוסי בסיפא לפי שיטת שמואל (שהעמיד שהאשה נדרה והבעל מפר), שהבעל יכול להפר, והרי למדנו בברייתא כי רבי יוסי סובר שבנדר של ''לא אתקשט'' אין הבעל יכול להפר כיוון שאינו דבר שיש בו עינוי נפש?
הכא במאי עסקינן - בדברים שבינו לבינה.
מעמידה הגמרא את ''הקישוט'' במשנתנו, בקישוט של דברים בינו לבינה (סם המשיר שערות באותו מקום).
הניחא למאן דאמר דברים שבינו לבינה הבעל מיפר, אלא למאן דאמר אין הבעל מיפר, מאי איכא למימר? דאתמר: דברים שבינו לבינה - רב הונא אמר: הבעל מיפר, רב אדא בר אהבה אמר: אין הבעל מיפר, שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר!
גם אוקימתא זו שהעמדנו בסיפא לשיטת שמואל, נכונה רק לשיטת רב הונא המתיר לבעל להפר דברים שבינו לבינה, אך קשה לשיטת רב אדא הסובר שהבעל אינו יכול להפר גם נדרים שבינו לבינה (הבעל מתרגל ולכן אין הדבר מפריע לו).
אלא הכא במאי עסקינן - כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה, דאמרה יאסר הנאת תשמישך עלי אם אתקשט;
 כדאמר רב כהנא, דאמר רב כהנא: הנאת תשמישי עליך - כופה ומשמשתו, הנאת תשמישך עלי - יפר, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו.
לאשה אין היתר לאסור עצמה על בעלה, כיוון שהיא משועבדת לו. אך אם אוסרת את הנאת הבעל עליה – נדרה נדר, כיוון שיכולה האשה לאסור על עצמה את הנאתו, ועל מקרה זה דברה משנתנו בסיפא.
ולא תתקשט ולא תאסר!
ממשיכה הגמרא לשאול, וכי מדוע מגדירים נדר זה כבינו לבינה, והרי ''יש מצב'' שהיא לא תיאסר, כאשר לא תתקשט!
אם כן, קרו לה מנוולת
עונה הגמרא, שהאשה "אינה מסוגלת" שלא להתקשט, שהרי אם תעשה כך יכנו אותה ''מנוולת''.
ותתקשט ותאסר, אי לבית שמאי - שתי שבתות, אי לבית הלל - שבת אחת!
ממשיכה הגמרא להקשות על דין הסיפא. כיצד פסקה משנתנו בסיפא שנדר כזה של האשה כשהבעל מקיימה – חייב לגרשה מיד, והרי למדנו כבר במשנה בדף ס''א, כי אפילו בנדר מפורש על תשמיש המיטה יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי האם חייב לגרשה כעבור שבוע (בית הלל)או שבועיים (בית שמאי), ומדוע משנתנו מחייבת לגרשה מיד?
הני מילי היכא דאדרה איהו, דסברה: מירתח רתח עילואי והשתא מותיב דעתיה, אבל הכא דנדרה איהי ושתיק לה, סברה: מדאישתק, מיסנא הוא דסני לי.
מחלקת הגמרא בין משנתנו (לפי האוקימתא שהיא נדרה ובעלה מקיים) לבין המשנה בדף ס''א. שם מדובר שהבעל נדר, ואז האשה יכולה לחשוב כי הבעל עשוי להירגע מכעסו, ולאחר מכן תתיישב דעתו וימצא פתח לנדרו, ותוכל האשה לחזור אליו. אך משנתנו עוסקת במקרה שהיא נודרת והוא מקיים את הנדר, הרי בשתיקתו הוא מגלה את שנאתו אליה, ולכן לא היפר את נדרה, וזאת הסיבה ''שאין סיכוי'' ליישוב דעת הבעל, ולכן מגרשה מיד.
  

מהו המסר

בתשובה האחרונה של הגמרא למדנו עד כמה מידת כעסו של אדם יכולה לשבש את דעתו, עד כדי שידור הבעל לאסור את אשתו עליו.
בד בבד למדנו גם כי ''כעס בא וכעס יכול ללכת''. ולכן, אשה חכמה ממתינה שבוע שבועיים, לראות שמא היה כעס רגעי וחולף, ואז המצב אולי ישוב לקדמותו, דבר שיגרום לבעל להתחרט ולמצוא פתח לנדרו. אך אם ההחלטה של הבעל לא נבעה מכעס שלו, אלא היא זו שנדרה, והוא ''אישר'' את מעשיה, ככל הנראה נובע הדבר משנאה של הבעל כלפיה, במקרה כזה הסיכוי לשינוי קטן עד מאוד.
נשתדל מאוד שלא לכעוס, אך אם זה מגיע ונכנסנו למצב של כעס, נזכור תמיד שכשם שהכעס הגיע ו''שיגע'' אותנו, הוא יכול לחלוף, וככל הנראה כך יקרה, והכעס היה כלא היה. 


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]