להרפות ולוותר / רפי זברגר

כתובות ע ע''א-ע''ב

הקדמה 

נלמד את ראשיתה של המשנה הפותחת את הפרק השביעי, העוסקת בנדרים שהבעל מדיר את אשתו:
המדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל' יום - יעמיד פרנס, יתר מיכן - יוציא ויתן כתובה;
אדם המדיר את אשתו ואוסר עליה ליהנות ממנו, כך שאסור לו לזון אותה כפי שהתחייב בכתובתה, הרי שיכול למנות אדם אחר שיזון אותה (פרנס) למשך שלושים יום, ואם הנדר היה לתקופה גדולה יותר, חייב לגרשה ולתת לה כתובה. נציין שהנדר שהבעל נדר אינו כולל תשמיש המטה, שהרי בדבר זה אין הנדר תופס, כיוון שחיובו בזה הוא מן התורה.
רבי יהודה אומר: בישראל, חדש אחד - יקיים, ושנים - יוציא ויתן כתובה, בכהן, שנים - יקיים, ושלשה - יוציא ויתן כתובה.
רבי יהודה מחלק בין אשת ישראל לאשת כהן. באשת ישראל הוא מסכים לתנא קמא שאחרי חודש חייב להוציאה ולתת לה כתובה, אך באשת כהן, כיוון שאם יגרשה יהיה אסור לו להחזירה (כהן אסור בגרושה) הרי שנותנים לו חודש נוסף ורק בחודש השלישי, אם הנדר עדיין תופס, חייב לגרשה ולתת לה כתובתה.
 

הנושא

וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה? כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה?
הגמרא דנה באיזה אופן חל הנדר של הבעל, ושואלת כיצד יכול הנדר של הבעל לחול, והרי יש עליו חיוב לזון את אשתו, ולפי זה לכאורה הנדר אינו יכול לחול.
והתנן (נדרים פ''ה.): קונם שאיני עושה לפיך - אינו צריך להפר; אלמא כיון דמשעבדא ליה - לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה, הכא נמי כיון דמשועבד לה - לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה!
הגמרא מוכיחה ממשנה במסכת נדרים, העוסקת בנדרים שהאשה נודרת ואוסרת עצמה על בעלה. שם למדנו כי נדר כזה אינו חל ולכן אף לא צריך להפירו. מסיקה הגמרא שגם בנדר של הבעל צריך להיות אותו הדין, שהנדר לא יחול כלל.
אלא, מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, עשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך.
עונה הגמרא בתשובתה הראשונה, כי כשהבעל נודר ואוסר על אשתו ליהנות ממנו, הוא כאילו אומר לה ''צאי מעשה ידיך במזונותיך''. כלומר, את לא חייבת לי מעשה ידייך, ואני איני חייב לך מזונות.
ואם איתא להא דרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה, קונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר? לימא: מתוך שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה, נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונת ואיני עושה:
מקשה הגמרא על תירוץ זה מתוך דברי רב הונא בשם רב. רב הונא אמר כי המזונות הם עבורה, ולכן האשה יכולה לוותר עליהם ובכך אינה חייבת לבעל לתת את מעשה ידיה. לפי זה קשה המשנה בנדרים שציטטנו זה עתה, ומדוע כשהאשה נודרת ואוסרת עצמה על בעלה, הנדר לא חל ולכן הבעל לא חייב להפר, והרי ניתן לומר כמו שזה עתה הסברנו, כי משמעות הנדר שלה כאילו שהיא אומרת ''איני ניזונת ואיני עושה'' ולכאורה הנדר שם היה צריך לחול!
אלא, לא תימא נעשה - אלא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך.
משנה הגמרא את התשובה ואומרת, כי מדובר במשנתנו שהבעל אמר במפורש ''צאי מעשה ידיך במזונותיך'' ואין הכוונה שהדבר משתמע מדבריו. מכוח משפט זה אין עליו חובת מזונות, ולכן הוא יכול להדיר אותה הנאה ממנו.
אי הכי, פרנס למה לה?
אם מדובר שהוא אמר במפורש שאין הוא חייב במזונות, מדוע המשנה אמרה שהבעל חייב להעמיד עבורה פרנס שיתן לה מזונות, והרי הוא אינו חייב במזונותיה?
בדלא ספקה.
עונה הגמרא כי מדובר שמצב שמעשה ידיה אינם מספיקים לכדי כל מזונותיה, ולכן הבעל עדיין חייב לתת מזונות, למרות שהוא אמר במופרש ''צאי מעשה ידיך למזונותיך'', ובשביל אותם מזונות הוא מעמיד לה פרנס.
אי בדלא ספקה, הדר קושיין לדוכתיה!
מקשה הגמרא, אם אמנם מוטלת עליו חובה לזון את ההפרש בין מעשה ידיה לכל המזונות, חוזרת השאלה הראשונה של הגמרא, כיצד יכול לחול הנדר שלו, שבכך הוא עוקר אחד מן החיובים שלו?
אמר רב אשי: במספקת לדברים גדולים, ואינה מספקת לדברים קטנים.
מוסיף רב אשי נדבך נוסף לאוקימתא של הגמרא, שהבעל אומר ''צאי מעשה ידייך למזונותייך'', בכך שמעשה ידיה שווים למזונות הבסיסיים (לחם וכדו') המוגדרים ''דברים גדולים'', אך מעשה ידיה אינם מספיקים לדברי מאכל שאינם בסיסיים כמו ממתקים וכדו', הנקראים בגמרא ''דברים קטנים''.
הני דברים קטנים היכי דמי? אי דרגילה בהו, הא רגילה בהו! ואי לא רגילה בהו, פרנס למה לה?
מנסה הגמרא להבין את האוקימתא של רב אשי לאור הכלל הידוע ''עולה עמו ואינה יורדת עמו''. כלל זה אומר שאם רמת החיים שלה בבית אביה הייתה גבוהה, הרי הבעל חייב להשאיר אותה באותה רמת חיים (אינה יורדת עמו), ואם רמת החיים של בעלה הוא גבוה יותר, הרי שהיא ''עולה'' לחיות ברמת החיים שלו (עולה עמו). לפי זה שואלת הגמרא, במה מדובר כאן: אם היא ''רגילה'' לאכול ממתקים הרי שהבעל חייב בכך, ואין הוא יכול לנדור ולאסור אותה בכך, ואם אינה ''רגילה'', הרי אין צורך ''לפרנס'' אותה ולהביא לה פרנס שייתן לה מאכלים אלו!
לא צריכא, דרגילה בבית נשא וקא מגלגלא בהדיה, דאמרה ליה: עד האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך, השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהדך.
מוסיפה הגמרא לאוקימתא של המשנה ואומרת כי מדובר שהאשה אמנם הייתה רגילה בבית אביה לאכול ''ממתקים'', ומעיקר הדין בעלה היה מחויב לתת לה מאכלים אלו. אך היא הסכימה לוותר על כך, כדי לא להעמיס על הבעל. אבל כשהבעל מדירה, היא אומרת שאינה מוותרת עוד, ועכשיו היא תובעת את ''המגיע לה'', ולכן צריך להעמיד לה פרנס.
ומאי שנא עד ל' יום? עד ל' יום - לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, טפי - שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא.
לאור זאת, מסבירה הגמרא כי מעמידים לה פרנס רק שלושים יום, כיוון שעד אז אנשים לא יודעים, לאחר מכן מתגלה הדבר ויש לה בושה בכך, ולכן אין להאריך את הזמן שהפרנס זן אותה.
 

מהו המסר

באוקימתא האחרונה הכרנו ''אישה פרגמטית''. אשה שזכאית להישאר ברמת החיים שהיתה רגילה בבית אביה, אך היא מבינה שהבעל אינה באותה רמה ואם הייתה עומדת על שלה, חייהם לא היו חיים, הבעל היה חייב ''לעבוד עד כלות הנשמה'' כדי לספק לה צרכים אלו, לכן היא הסכימה לוותר על ''הממתקים''.
אותה אישה פרגמטית, כאשר היא רואה שהבעל לא מעוניין בחיים רגילים ונורמאליים, אלא נודר ואוסר הנאה שלה עליו, מבינה שהכיוונים של בעלה שונים, והוא אינו ''משקיע'' ומוכן לעבוד ולוותר כמוה, במצב זה, חוזרת האשה ותובעת את המגיע לה, ואינה מוכנה יותר לוותר על אותם ''ממתקים'' שהייתה רגילה אליהם בבית אבא.
נלמד מכאן שתי תובנות:
   • לא תמיד כדאי לעמוד על כל ''המגיע לנו'' . כדי שהחיים ''יזרמו'' יותר טוב, לפעמים כדאי להרפות ולוותר.
   • אדם המשקיע ביחסים עם בן זוגו, או חברו, מצפה לקבל יחס דומה גם מצד שני. אם יש ''קרירות'' מהצד שכנגד, ואין הערכה, כבוד ומוכנות לוותר, הרי שהמוטיבציה של הראשון יורדת. וזאת אולי כוונת המשנה במסכת אבות (א', ו') ''קנה לך חבר'' – חברות ''קונים'' בהמון השקעה, רצון, מוטיבציה ונכונות לוותר.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]