אחד המצפה לראותה
כתובות עה ע"א
"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון - אמר רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם - עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי".
אומר הפסוק בתהלים פ"ז (ה) וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר – מבשרי הגאולה יאמרו: אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן – מי שנולד בציון יזכה לשוב אליה ולכונן את עפרה, ולבסס את יישובהּ שתהיה עליונה על כל העמים.
למה הזכיר הפסוק דוקא את מי שנולד בציון? גם בפסוק שלפני כן וגם בפסוק שאחרי כן מדגיש הכתוב: זֶה יֻלַּד שָׁם. האם הזכות לשוב לציון שמורה רק לאותם שנולדו בארץ, כטענת אויבינו?!
גם אי אפשר לומר שכוונת הכתוב היא שאנחנו נקראים בני ציון רק משום שציון היא מקום הולדת אבותינו, שהרי גם לאבותינו קדמו עמי כנען. וכך מנהגו של עולם, עמים זכו בארצם בקנין כיבוש, כך נאמר פעמים רבות בתחילת ספר דברים – וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.
על כך אומרת הגמרא: "אמר רבי מְיָישָׁא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". ציון היא מולדתו של כל יהודי ברחבי העולם שאינו נואש – עיניו נשואות לשוב למולדת אבותיו, ותפילתו בכל יום דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת.
מנין דרש רבי מְיָישָׁא שאין כוונת הפסוק רק למי שנולד בה ממש? אומר רש"י: "איש איש יתירא קא דריש, אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה יִקָּרֵא מבניה ויביאוהו אצלהּ".
ועדין צריך ביאור מנין דרשו לרבות דוקא את המצפה לראותה ולא דבר אחר?
אלא שנלמד מלשון וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, לא נוֹלַד בלשון עבר, אלא יֻלַּד בלשון עתיד, וזהו מי שֶׁחָפֵץ להגיע אליה בעתיד ולהיות כאחד מבניה שנולדו בה.
ולמה כל כך חשובה הציפיה לראות את ציון? מבאר ספר הכוזרי (מאמר ב אות כד) שהענין האלהי איננו חל על האיש אלא כפי שהוא מכין את עצמו אליו, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. ואילו היינו מתכוננים לקראת אלהי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו רואים נפלאות כמו שראו אבותינו במצרים. שכדי שתתקיים נבואת מיכה (ז, טו) כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, צריך שתהיה ציפיה שלימה לביאת הגאולה.
ממשיכה הגמרא – אמר אביי: אחד מהם – מבני ארץ ישראל, עדיף כמו שנים מאיתנו – בני בבל. כי עדיין פשט הכתוב הוא שיש מעלה יתירה למי שנולד בציון, וכמו שאמר רבי זירא בבבא בתרא: אוירא דארץ ישראל מחכים.
אמר רבא: ואחד מאיתנו כאשר הוא עולה לארץ ישראל - עדיף כמו שנים מהם, שהרי רבי ירמיה כאשר היה בבבל, לא היה מבין את דברי הלומדים, וכאשר עלה לארץ ישראל, היה מכנה אותנו בבליים טפשים. הרי שבכח העליה לארץ ישראל להשלים את הפער בחוכמת התורה. ודוקא החסרון הגדול שבתחילה עם ההשתוקקות להשלמתו, הוא המזמין בְּיֶתֶר שְׂאֵת את ההארה הגדולה.
