לא ''לשחק'' מסכן / רפי זברגר

כתובות סח ע''א

הקדמה 

בשלהי הדף הקודם ובתחילת הדף אנו ממשיכים לעסוק במצוות צדקה, והפעם מהפנים הפחות יפות שלה, כאשר האדם מראה עצמו כעני, אך בעצם אין הוא כל כך עני. אמנם התייחסנו לכך במאמר על הדף הקודם, כאן נלמד מקורות ומקרים נוספים ונשווה בעז''ה בין המקורות. 
 

הנושא

רבי חנינא, הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתאי אמרה ליה: לא צריך.
גם רבי חנינא (כמו מר עוקבא המתואר במאמר הקודם) היה שולח ארבע מאות זוז לעני מסוים מידי ערב שבת. פעם אחת שלח את אשתו להביא לו את הכסף, חזרה ואמר לבעלה כי לפי דעתה הם אינם זקוקים לסיוע זה.
מאי חזית? שמעי דהוה קאמרי ליה: במה אתה סועד, בטלי כסף או בטלי זהב?
לשאלתו מניין הגיעה למסקנה זו, ענתה ואמרה כי שמעה אותם מתלבטים ביניהם על איזו מפה יסעדו היום האם במפת משי לבנה, או זו העשויה ממשי צבוע, עובדה המוכיחה כי ממונם בידם, ואינם מוגדרים כלל וכלל כעניים.
אמר, היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר (דברים ט''ו, ט'): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.
שמע רבי חנינא כי העניים אינם כל כך עניים, ובמידה מסוימת עובדה זו ''שמחה אותו''. שהרי התורה מכנה את האדם הנמנע מלהלוות לחבר לפני השמיטה מחשש שהכסף יישמט ולא יוחזר, כאדם ''חוטא''. משמע מכך – כל אדם שאינו מסייע לעני הפושט יד נקרא ''חוטא''. וכאן מצטט רבי חנינא את דברי רבי אלעזר שאמר כי אותם אנשים נוכלים, המראים את עצמם כעניים (ומבקשים הלוואה לפני שנת השמיטה), בעצם "מזכים" את כל האנשים שאינם נותנים צדקה לכל עני, שהרי אותם אנשים (שאינם נותנים צדקה) ''נתלים'' בכך שיש מתחזים לעניים.
ותני רבי חייא בר רב מדיפתי, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב כא (שם): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל .. וכתיב התם (דברים י''ג, י''ד): יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: , מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים.
רבי חייא מצטט את רבי יהושע המתייחס בייתר חומרה לאדם שעושה עצמו כלא רואה את העניים ומשווה אותם לעובדי עבודה זרה. זאת נלמד מהגזירה שווה של המילה ''בליעל'' הכתובה גם בעיר הנדחת וגם באדם שאינו נותן צדקה (אינו מלווה לנזקק), וכמו שעיר הנדחת הינה בעצם עבודה זרה, כך המתעלם מצרכי העני כאילו עובד עבודה זרה.
במידה מסוימת ניתן לומר כי יש גם קשר תוכני בין שתי העבירות. שהרי עובד עבודה זרה כופר במציאותו של הקדוש ברוך הוא, ואדם המתעלם מן העני, נעשה כאומר שהכסף שהוא צבר נובע אך ורק ממנו, וכופר בהשגחה של הקדוש ברוך הוא על בני אדם. (אם היה מודע לכך שהכל מאיתו יתברך, היה מבין שהוא ''חייב'' לקיים מצוות בוראו ולתת צדקה לעני).
לאחר שעסקנו באדם המתחזה לעני, ממשיכה הגמרא ומביאה ברייתא העוסקת בכל מיני ''מתחזים'' אחרים:
תנו רבנן המסמא את עינו, והמצבה את בטנו, והמקפח את שוקו - אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך. המקבל צדקה ואין צריך לכך, סופו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך.
אומרים חכמים בברייתא, כי אדם (עני) המתחזה לעיוור, או כאחד שסובל מכאבי בטן חזקים, או מכה חזקה ברגלו, אך באמת אין לו שום דבר מדברים אלו, בסופו של דבר תארע לו אותה מחלה שהתחזה בה. ובאותו עיקרון, גם המתחזה לעני, אך באמת יש לו די ממון, בסופו של דבר ירד מנכסיו ויהיה באמת עני.
בהמשך, מגדירה הגמרא מי נכלל בגדר ''עני''. מהו סף המינימום שמתחתיו מוגדר כעני, והאם ובאילו מקרים מוטלת עליו חובה למכור חלק מכנסיו כדי לצאת מעוניו.
 

מהו המסר

• אם ''פינוק'' של העני תלוי במנהגים שנהג בעבר וקשה לו להיפרד מהם, הרי שאנו לא ''מפקיעים'' ממנו הגדרת עני, כמו שנהג מר עוקבא בדף הקודם (הכפיל לו את כסף הצדקה כדי שיוכל להמשיך ולחיות ברמת חיים זו).
אך אם העני אינו ''מתפנק'' אלא מתנהג כאדם עשיר (מניחים מפה יקרה מאוד על השולחן כמעשהו של העני שהיה סמוך על שולחן רבי חנינא), הרי שזה מעיד כי הוא אינו עני, ואין לסייע לו בכך.
זו אבחנה לא פשוטה, וגם קשה ליישמה הלכה למעשה. שהרי לאדם רגיל ''קשה'' לסייע ולתת צדקה לאדם ''מפונק'' המבשם את ביתו בריחות טובים ויקרים. אבל כבר אמר חכם: ''החיים אינם גויאבה''.
• יש להיזהר מאוד שלא ''לשחק'' מסכן, בין בגופו (חולה באחד מאיבריו) ובין בממונו (אין לו כסף). שכן למדנו היום, כי אדם כזה בסופו של דבר, חוזרת אליו אותה תופעה זו כבומרנג לעצמו.
ובאופן כללי למדנו מספר פעמים כי כל דיבור רע על חבר, שכן, קרוב משפחה או אפילו על עצמו, מהווה סכנה שיתקיים בפועל מדין ''ברית כרותה לשפתיים'', ולכן ייזהר מאוד כל אדם מלדבר רע על אנשי שלומו ועל עצמו.
• לפעמים אנו נהנים מהתנהגות ''לא ראויה'' של אדם אחר, כדברי רבי אלעזר ''שהחזיק טובה לעניים רמאים'' שבכך מנע מלקרוא ''חוטאים'' לאנשים שאינם נותנים צדקה לכל מי שפושט יד.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]