מתן בסתר / רפי זברגר

כתובות סז ע''ב

הקדמה 

למדנו במשנה בעמוד א' כיצד לנהוג במקרים בהם לא נקבע סכום נדוניה בכתובה, ובסופה למדנו כמה נדוניה גבאי צדקה יתן כאשר הוא מסייע להשיא יתומה:
וכן המשיא את היתומה - לא יפחות לה מחמשים זוז;
חכמים קבעו שיעור לנדוניה של יתומה – לא פחות מחמישים זוז.
אם יש בכיס - מפרנסין אותה לפי כבודה.
מסיימת המשנה כי אם יש בקופת צדקה סכומים יותר גדולים, יש להוסיף ולתת לה יותר מחמישים זוז, לפי כבודה ומעלתה של האשה.
מתוך עיסוק בנישואין של יתומה, מגיעה הגמרא לדיונים מעניינים ומרגשים מאוד בנושאי צדקה. 
 

הנושא

תנו רבנן: כִּֽי פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ (דברים ט''ו, ח'): הַעֲבֵט֙ - זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה,
הברייתא מייחסת לפסוק בפרשת ראה הנחיות של התורה כיצד לתת צדקה מבלי לגרום לבושה של המקבל. המילה הַעֲבֵט֙ מלמדנו שעני המתבייש לבקש סיוע מציעים לו לקבל הלוואה, ובכך אולי יסכים, ולאחר שהוא מקבלה, אין גובים אותה ממנו (אלא אם כן הוא בעצמו פורע את ההלוואה) ובכך הופכים את ההלוואה למתנה.
תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ - זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונפרעין הימנו לאחר מיתה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: יש לו ואינו רוצה להתפרנס - אין נזקקין לו, ואלא מה אני מקיים תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ ? דברה תורה כלשון בני אדם.
פירוש המילה תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ נתון במחלוקת תנאים. מדובר באדם שיש לו ממון ואינו מוגדר כעני, אך בכל אופן מתקמצן ואינו משתמש בכספו ומתנהג כעני. לדעתו של רבי יהודה יש לסייע גם לאדם זה ולתת לו מתנה (הוא אינו מתבייש לקבל), אך נפרעים ממנו (מיורשיו) לאחר מותו. וחכמים חולקים וסוברים שאין לעזור לאדם זה, והתורה כפלה את השרש ע.ב.ט כדי לחזק את האנשים לסייע לעניים, אם על ידי צדקה ואם על ידי הלוואה.
עתה מביאה הגמרא שני ''סיפורים חזקים'' מהנהגותיו של מר עוקבא המלמדים אותנו עיקרון זה של סיוע לעניים מבלי שירגישו בושה.
מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא.
מר עוקבא היה נוהג לשים בחור מנעול הדלת של שכנו כל יום ארבעה זוזים מדין צדקה, כדי שלא יתבייש.
יום אחד אמר: איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה, כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו, רהוט מקמיה עיילי לההוא אתונא דהוה גרופה נורא,
יום אחד החליט אותו שכן לראות מי הוא זה המסייע לו מידי יום. אותו יום התאחר מר עוקבא מלצאת לבית המדרש וכבר ירד הלילה ולכן אשתו הלכה עמו (כדי שלא ילך יחידי בלילה). ברגע שראה העני שמר עוקבא מזיז את הדלת כדי להניח את הכסף יצא לראות במי מדובר. מר עוקבא ואשתו החלו לרוץ משם, כדי שהוא לא יבחין במי מדובר. כיוון שהעני היה נחוש למצוא אותם, התחבאו מר עוקבא ואשתו בתוך תנור גרוף מגחלים שמצאו בדרכם, אך התנור עדיין היה חם
הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך אותיב אכרעאי. חלש דעתיה, אמרה ליה: אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא אהנייתי.
רגליו של מר עוקבא נכרכו מהחום, ולאשתו לא קרה מאומה. היא הציעה לו לשים את רגליו על רגליה למנוע כוויות נוספות. ''נחלשה דעתו'' של מר עוקבא מהעובדה שלאשתו לא קרה מאומה, והבין שזכויותיה מרובות ממנו. הסבירה לו אשתו כי היא נתנה לעניים מצרכים שהיו יכולים להשתמש בהם מייד (אוכל, בגדים וכדו') והוא נתן לעניים כסף שהיו צריכים לטרוח ולקנות בהם מצרכים לצורכם. כך הסבירה אשתו את מעלת זכויותיה אשר עלו על זכויותיו.
ומאי כולי האי? דאמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, ואמרי לה אמר רב הונא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים;
שואלת הגמרא, מניין למד מר עוקבא הנהגה זו שמותר להסתכן ולהיכנס לתוך תנור חם, רק כדי שהעני לא יראה מי נתן לו. ענתה הגמרא כי זו מימרא שנאמרה או בשם רב, או בשם רבי שמעון בר יוחאי המנחה אותנו כי כדי לא להלבין פני חבר ברבים, ''יש עניין'' אפילו למות על ידי שיפיל את עצמו לתוך כבשן האש. חכמים חולקים האם זו הלכה פסוקה שיש לנהוג על פיה, או שמא זו מידת חסידות.
מנא לן? מתמר, דכתיב: (בראשית ל''ח, כ''ה): הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.
חכמים לומדים הנהגה זו מתמר, בעת שיהודה חמיה הוציא אותה לשריפה כשראה שהיא בהריון ולא ידע שהוא זה האחראי למעשה זה. היא לא אמרה שום דבר, אלא הראתה את החותמת והפתילים שהשאיר אצלה יהודה, מתוך הנחה שאם יהודה לא יודה במעשה היא תהיה מוכנה להישרף, ובלבד שלא תבייש את יהודה ברבים.
מכאן נעבור לסיפור השני:
מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה: לא צריך,
מר עוקבא שלח כל ערב יום כיפור סכום לא מבוטל של ארבע מאות זוז לשכנו העני. פעם אחת שלח את בנו לבצע משימה זו. והוא חזר ואמר לאביו שהשכן אינו זקוק לכסף.
אמר: מאי חזית? חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדרינהו ניהליה.
שאל אותו מר עוקבא על סמך הוא חושב כך? ענה לו כי ''זילפו'' יין בבית העני כדי לבשם את הבית. מר עוקבא הבין מתוך הנהגה זו כי הם ''מפונקים'' ולכן שלח לו סכום כסף כפול.  

מהו המסר

הסיפורים מספרים את המסר. כמה חשוב לדאוג לכבודו של העני, ולא לביישו בשום פנים ואופן. אנו מכירים את שמונה המעלות של נותני הצדקה המפורטים ברמב''ם (פרק י' בהלכות מתנות עניים) והמעלה האחת לפני הגבוהה ביותר היא מתן בסתר כך שהנותן אינו יודע למי נתן, והמקבל אינו יודע מי נתן.
שנזכה לקיים מצווה זו בלב שלם ובנפש חפצה. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]