טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות – אווז הבית
"משנה. אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין. ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין, ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות" (שבת, קנה ע"ב).
פירוש: משנה. אין אובסין (מאכילים הרבה ובעל כרחו) בשבת את הגמל, ואף לא דורסין (תוחבים לו בעל כורחו) מאכל. אבל מלעיטין אותו. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן (מוץ ושיירי טחינה המשמשים למאכל בהמה), אבל לא גובלין (לשים) את המורסן והמים. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, לפי שהן מתפרנסות בעצמן, אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות (יוני בית) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: אווז הבית שם באנגלית: Domestic goose שם מדעי: Anser anser domesticus
שם נרדף במקורות: ברבורים? קאקי שם בשפות אחרות: ערבית - אוּז (إوز)
נושא מרכזי: ההסטוריה של ביות האווז
לריכוז המאמרים שנכתבו על אווז הבית הקש/י כאן.
ההיסטוריה של ביות האווזים עדיין לא התבררה די הצורך משום שבניגוד ליונקים הרי שבעופות לא הושקע מאמץ מחקרי רב. רק בשנים האחרונות נערכים מחקרים המנצלים טכנולוגיות חדישות דוגמת ריצוף D.N.A על מנת לבסס את הידע בנושא זה. ניתן להניח שעם התפתחות שיטות המחקר וחשיפת ממצאים נוספים ייתכנו שינויים נוספים בתיאוריות הקיימות.
בעבר הוצע שהאווז בוית סביב שנת 3,000 לפנה"ס בדרום מזרח אירופה כנראה ביוון אבל הוכחות אמינות לביות הגיעו מתקופה מאוחרת בהרבה (המאה ה – 8 לפנה"ס) באודיסיאה (Odyssey). אתר פחות אפשרי נוסף לביות הוא במצרים בתקופת הממלכה הקדומה (1991 – 2686 לפנה"ס). ידוע שפיטמו אותו למאכל ואף נהגו להאביס אותו באופן כפוי. דבר זה משתמע מציורים המראים ניצול אווזים. רעיית להקות אווזים הייתה קיימת במסופוטמיה והם שימשו כמזון וקרבנות. הדבר מתואר באמנות המסופוטמית מהתקופה השושלתית הקדומה (2900 – 2350 לפנה"ס והלאה). נוכחות אווזים מבוייתים לגמרי קיימת, ללא ספק, בתקופת הממלכה החדשה במצרים (1552 – 1151 לפנה"ס) ובמקביל גם באירופה. האווזים כענף חקלאי מסודר ומבוסס שבו גודלו כמה זנים מתועד באופן ברור מרומא במאה ה – 1 לפנה"ס. הרומאים גידלו את האווז עבור ביציו ובשרו וביצעו האכלה כפויה על מנת להגדיל את כבדו. הם מרטו את נוצותיו לצורך מילוי כרים והכנת קולמוסים לכתיבה. אווזים שימשו לשמירה בזכות קולותיהם הרמים. בנוסף לחשיבותם הכלכלית לאווזים היתה חשיבות דתית בכמה תרבויות (אסיה הקטנה, יוון ורומא).
אב המוצא המשוער של האווז המבויית הוא האווז האפור ובהתבסס על צבע המקור הוורוד שלו סביר יותר שמוצאו מתת המין המזרחי (Anser anser rubrirostris) מאשר תת המין המערבי (Anser anser anser). לתהליך הביות קדם ציד. קל לביית את האווזים מאפרוחים ובנוסף יש להם נטייה לאגור שומן לצורך הנדידה דבר שנוצל להפוך אותם לכבדים מדי לנדידה. אווזים בויתו גם בדרום מזרח אסיה מאב מוצא אחר הנקרא אווז ברבורי (Anser cygnoid). המין המבויית נקרא אווז סיני. האווז האירופי והסיני יכולים להעמיד בקלות בני כלאיים. האווז האירופי יכול להכליא עם אב המוצא שלו האווז האפור.
מחקר שנערך לאחרונה(1) מקדים את ביות האווז בכמה אלפי שנים והופך אותו לעוף שבויית ראשון אף לפני התרנגולת. המחקר בדק עצמות שנמצאו באתרים ארכיאולוגיים מתקופת האבן במזרח סין. לדעת החוקרים תושבי הכפרים בתקופה זו היו בעיקר "ציידים – לקטים" אך גם גידלו אורז. החוקרים זיהו 232 עצמות אווזים וטוענים שקיימות הוכחות שחלקם מבויית לפחות חלקית. 4 מהעצמות היו שייכות לפרטים צעירים שגילם פחות מ – 16 שבועות כאשר הצעיר ביניהם בגיל פחות מ – 8 שבועות. משמעות הדבר שפרטים אלו בקעו במקום משום שאין באפשרותם לעוף. זן האווז הזה לא חי חופשי באזור זה היום ומסתבר שלא היה קיים גם בעבר. הוכח שחלק מהפרטים הבוגרים בקעו במקום בהתבסס על ניתוח ההרכב הכימי של עצמותיהם ששיקף את טיב המים שהם שתו. גם העובדה שגודל הפרטים היה דומה פחות או יותר הצביעה על גידול בשבי. בבדיקת פחמן נקבע שאווזים אלו חיו במועד המקביל לגיל העולם על פי מסורת היהודות כ – 2,000 שנה לפני המועד המשוער של ביות התרנגולת.
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י", כרך 6 (עמ' 89-113).
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך. לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
