התחייבות באין נכסים
כתובות נד ע"ב
"מתני'. אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף, אפילו מאה מנה, יוסיף".
רבינו יצחק הזקן היה נינו של רש"י, והוא הראשון שכתב תּוֹסְפוֹת כְּלוֹמַר תּוֹסָפוֹת לפירוש רש"י.
בדיבור המתחיל הראשון בתוספות בפרקנו מקשה ר"י הזקן שאלה עקרונית. החתנים הצעירים שעדיין אין להם רכוש כלל, כיצד הם מתחייבים בכתובה בסכומי עָתֵק? הרי בִּכְתוּבָּה כמו בכל שטר חוב, אדם משעבד את נכסיו לבעל החוב – שיוכל לגבות מהם בשעת הצורך. ואם אין לו שום רכוש, את מה הוא משעבד?
את קושיתו הציע ר"י בפני רבינו אליהו מפריז. תשובתו של רבינו אליהו היתה שבנוסף לכך שאדם יכול לשעבד את נכסיו, אדם יכול לשעבד גם את גופו עצמו, ואז, כל דבר שהוא קונה נעשה משועבד לבעל החוב. וראיה לכך מדברי הברייתא במסכת בבא מציעא (דף צד ע"א) ששומר שכר יכול להתחייב לשלם את כל הנזקים כדינו של שואל, ומדובר הרי בכל אדם, גם במי שאין לו רכוש כלל.
ענין זה דומה לְדין: מה שקנה עבד קנה רבו, שהרי אומר הכתוב במשלי (כב, ז) וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.
ממשיך התוספות, שיש שתירצו תירוץ אחר, שאמנם אדם שמשעבד את נכסיו צריך שיהיו לו נכסים, אבל נכסים אלו לא צריכים להיות קיימים בפועל, אלא מספיק שיהיו קיימים במציאות הדמיונית שהמתחייב יוצר. כי הכלל קובע: "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", וכיון שהוא מתחייב ומשעבד את נכסיו, הוא מודה בזה שיש ברשותו נכסים, ומתיחסים להתחיבותו כאילו היו לו נכסים בפועל.
וממשיך התוספות, שאומר רבינו תם שמטעם זה כותבין בהרשאות "והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי", אף על פי שאנו יודעים שאין לו קרקע, כי כיון שמודה שיש לו – הודאת בעל דין כמאה עדים דמי".
לשון התוספות נראה מעט תמוה. למה התירוץ השני נאמר בשם "יש מתרצים" אנונימיים? הרי בהמשך הדברים מבואר שר"ת סבר תירוץ זה, ואמנם בתוספות בבבא בתרא דף מד (ע"ב ד"ה דלא הוה) כתוב במפורש שזו דעת ר"ת.
ועוד קשה, למה שאל ר"י את רבינו אליהו ולא את רבו ודודו ר"ת שאותו היה רגיל לשאול תמיד?
אלא שר"י כבר ידע מהי דעת ר"ת, והוא שאל את רבינו אליהו כדי לשמוע תירוץ נוסף, כי תירוץ ר"ת היה נראה לו דחוק. הכלל "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" יכול להתקיים כאשר אין הוכחה שהמציאות שונה, מנין לחדש שההודאה גם יוצרת מציאות חדשה שמחייבת את המודה בממון?
ואכן הריטב"א בבבא בתרא דף מד (ע"ב) כתב שדעת ר"י היא שדברי ר"ת דחוקים, שהרי בגמרא שם מבואר שאדם אינו יכול להקנות בקנין אגב קרקע כאשר עדים מעידים שאין לאדם קרקע, ואין אפשרות לקרקע דמיונית. ומתי מאמינים להודאת בעל הדין שיש ברשותו קרקע, רק כאשר לא ידוע לנו בודאות שאין לו.
ולמרות שר"י לא הסכים עם רבו, הוא ערך את לשון התוספות אצלנו במרומז ובאופן שישמור על כבודו של רבינו תם.
גם הרא"ש כתב שתירוץ רבינו אליהו הוא העיקר להלכה, ולא תירוץ ר"ת.
וכך נראה גם מפסק הטור והשולחן ערוך בחושן משפט סימן ס סעיף ו. אִם ראובן מוציא שטר על שמעון שכתב בו שנתן לראובן מאה זהובים, וטוען שמעון שבשעה שכתב והתחייב, המטבעות לא היו בידו ורק נעשה קנין, כתב הרי"ף בתשובה שהקנין אינו כלום כי מן הסתם נעשה קנין חליפין ולא קנין אגב, ואין מטבע נקנה בקנין חליפין.
הרי לנו שסוברים הרי"ף הטור והשו"ע שהודאת בעל דין בענין שאינו קיים במציאות, אינה מחייבת אותו כאילו התקיים אותו הדבר.
