להרים את הכפפה / רפי זברגר

כתובות מו ע''ב

הקדמה 

נלמד היום את המשנה בעמוד ב', העוסקת בזכויות של אבא בביתו בעודה קטנה או נערה, קודם נישואיה, וזכויות וחובות הבעל באשתו (גם בעודה קטנה).
 

הנושא

האב זכאי בבתו בקידושיה - בכסף, בשטר, ובביאה,
האבא זכאי לקדש את ביתו (הקטנה או הנערה) ולקבל את כסף או שטר הקידושין. ברגע שהאבא קיבל את הכסף או השטר ביתו מקודשת. כמו כן הוא רשאי למסור את ביתו לקידושי ביאה, גם בעל כורחה של הבת.
זכאי במציאתה,
מציאות שביתו מוצאת שייכים לאביה.
ובמעשה ידיה,
וכן, זכאי האב לקבל את ההכנסות מעבודתה של ביתו הקטנה או הנערה.
ובהפרת נדריה,
אם ביתו נדרה הוא רשאי להפר את נדריה ביום שומעו.
ומקבל את גיטה
אם ביתו התגרשה מן האירוסין, האבא מקבל את הגט ובזמן המסירה היא מגורשת. אך אם היא בגרה, או שנישאה בעודה נערה – אין האב רשאי לקבל גיטה.
ואינו אוכל פירות בחייה.
נצטט את פירושו של רש''י לקטע זה:
אם נפלו לה קרקעות בירושה מבית אמה, אין אביה אוכל פירותיהן, אלא עושין לה סגולה.
נכסים שירשה הבת בעודה נערה מבית אמא, אם הבת חיה - אין האבא רשאי ליהנות מפירות אלו, אלא ''חייבים לעשות לה סגולה''. כוונת הביטוי ככל הנראה לדאוג לנכסים שנפלו לה, שיעשו פירות באופן המיטבי ביותר שיכול להיות.
הלשון ''עושין'' לה סגולה (בלשון רבים) מלמד שחייב אף לדאוג לבעלי מקצוע מתאימים שיכולים לבצע את ה''סגולה'' ולשמור על הקרקע במיטבה.
נשאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפרקונה, וקבורתה;
מכאן עוברת המשנה לזכויות וחובות של הבעל, ומגדירה כי כל הזכויות של האבא שפורטו ברישא נוהגות גם בבעל, ובנוסף לכך הוא זכאי לאכול גם פירות שנפלו לאשתו, שהן בעצם נכסי מילוג.
לבעל יש גם חובות והגמרא מפרטת על כל חוב כנגד איזו זכות היא עומדת.
• מזונות תחת מעשה ידיה – על כך שהוא מקבל את הכנסותיה של אשתו, הוא מתחייב לזון אותה.
• פרקונה (לפדות אותה מן השבי) תחת פירות – מכוח זכותו לאכול מנכסי מילוג היא מתחייב לפדות אותה.
• קבורתה משום כתובתה – מכוח זכותו לירש את כתובתה אם מתה בחיו, חייב גם לקבור אותה בכבוד.
• מציאתה משום איבה – זכות לקבל את מציאתה של אשתו כדי שלא תהיה מריבה ביניהם, ושימשיך הבעל לזון את אשתו כפי הנצרך לה.
רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת:
הגמרא מסבירה כי רבי יהודה מוסיף על אופן חובת הקבורה,ואף על פי שאין זה מנהגיה של משפחת האשה להספיד באופן זה, הבעל מחויב במנהגי קבורה הקיימים במשפחתו. 
 

מהו המסר

רש''י לימד אותנו בשימוש הביטוי ''עושים לה סגולה'' עיקרון מעניין לחיים - לעשות ולקדם ולשפר נושאים, למרות שאינם שייכים לנו. שהרי למדנו מפירושו זה שהאבא ''מחויב'' לדאוג להמשכיות ולטיפול נאות באותם נכסים, למרות שהם לא שייכים אליו, ואין לו רשות להשתמש בהם.
אמנם נכון, מדובר בביתו, שהאבא מסתמא מעוניין מאוד לדאוג לה ולחייה העתידיים, אך בכל אופן נראה שדין זה מלמד אותנו להתנהגות דומה גם במקומות אחרים בחיים. אם יש "משאב" בחיים שנמצא באזור שלנו, על אף שאינו שייך לנו, הרי ראוי מאוד שנשמור עליו, ואם אפשר גם לשפרו ולייעל אותו.
יישום עיקרון זה יכול להיות במישורים רבים. לדוגמא: אם אנו רואים לכלוך על הרצפה בשטח ציבורי, ניתן לומר שהמקום אינו שייך לנו, ואין חובה להרים את הלכלוך, אך אם ''נעשה סגולה'' לרשות הרבים, לא נתעצל ונרים את הלכלוך.
וכן, אם אנו מבחינים באי סדר במקום מסוים שאינו שייך לנו, הרי שניתן ''להרים את הכפפה'' ולהשקיע דקותיים מחיינו, ולעשות מעט סדר באותו מקום, וכן הלאה על זה הדרך.
''עושים לה סגולה'' הינו בעצם כיוון לחיים ומלמדנו לפקוח עיניים, ולנסות לעשות ולשפר בכל מקום בו אנו שוהים, גם אם המקום אינו שלנו ואין מוטלת עלינו החובה לבצע זאת. 
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]