מוכנות למאבק על אף הקושי / רפי זברגר

כתובות מג ע''א

הקדמה 

למדנו בדף הקודם כי רבה סובר בשיטת רבי שמעון שאונס או מפתה אינו מחויב שבועה על כפירת חיוב קנס גם לאחר שעמדו בדין. בשלהי הדף הקודם מקשה אביי (פעם נוספת) על דעתו של רבה מהמשנה במסכת שבועות העוסקת בכופר בחיוב קנס. ניזכר בלשון המשנה שם:
אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, משביעך אני, ואמר אמן, ואחר כך הודה - חייב, רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו; אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אבל משלם בושת ופגם על פי עצמו.
 

הנושא

איתיביה: רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו; טעמא דלא עמד בדין, הא עמד בדין דמשלם על פי עצמו, קרבן שבועה נמי מיחייב!
רבי שמעון במשנה שם פסק כי אדם אינו משלם קנס על פי הודאתו. מבין אביי בדעתו של רבי שמעון שאינו חייב שבועה רק אם לא עמד עדיין בדין, אך אם כבר עמד בדין, זהו בעצם הודאה על פי עצמו (שהרי כבר נתחייב) ולכן גם לפי רבי שמעון אמור להיות חייב שבועה, וזה נוגד את פירוש רבה ברבי שמעון, הפוטר שבועה גם לאחר פסק הדין.
רבי שמעון לדבריהם דרבנן קאמר להו: לדידי, אף על גב דעמד בדין רחמנא פטריה, מוכחש, אלא לדידכו, אודו לי מיהת היכא דלא עמד בדין, דכי קא תבע - קנסא קא תבע, ומודה בקנס פטור,
עונה הגמרא כי רבי שמעון דיבר במשנה לדעתם של חכמים, וכך אמר: לשיטתי, אפילו אם עמד כבר בדין אינו מתחייב שבועה (מהפסוק בפרשת ויקרא (ה', כ''א): נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ, המפרט חיוב שבועה רק על דברים של ממון), אבל אתם חכמים, בוודאי תסכימו איתי שאם לא עמד בדין וכפר ונשבע על שקר בדין אונס או פיתוי שלא יהיה חייב בשבועה כיוון שזו תביעה של קנס וידוע הכלל כי מודה בקנס פטור.
ורבנן סברי: כי קא תבע - בושת ופגם קא תבע.
רבנן כביכול עונים לרבי שמעון ומסכימים כי על הקנס לא היה מתחייב שבועה, אלא מכיוון שהתביעה היא גם על בושת ופגם (באונס גם על צער) שהם לא מהווים קנס, ועל התביעות הללו מתחייב שבועה.
במאי קא מיפלגי?
מנסה הגמרא להבין את שורש מחלוקתם. הרי גם לפי רבי שמעון ישנה תביעה של בושת ופגם, ומדוע רבי שמעון כביכול מתעלם מכך ומסביר כי התביעה היא רק על הקנס ולכן הוא פוטר משבועה?
אמר רב פפא, רבי שמעון סבר: לא שביק איניש מידי דקיץ, ותבע מידי דלא קיץ; ורבנן סברי: לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר.
עונה רב פפא תשובה מעניינת אשר דנה בפסיכולוגיה של אנשים. רבי שמעון סובר כי כאשר ישנה אפשרות לתבוע סכום קצוב וברור, ובמקביל לתבוע סכום שאינו קצוב ותלוי בשומה של בית הדין, הרי שאדם יעדיף לתבוע את הסכום הקצוב. לכן אצלנו, האונס/המפתה נתבע על הקנס הקצוב בתורה (חמישים כסף, מאתיים זוז) ולא תובע את שאר הממון (לא בשלב ראשון), ולכן הוא נפטר מאשם גזילות שאינו מחויב על הקנס.
לעומתו, חכמים מייחסים לתובע שיקול אחר: לגבי הקנס יש לנתבע אפשרות להיפטר על ידי הודאה שלו, לעומת שאר חיובי ממון (בושת, פגם וצער (באונס)) אין שום אפשרות להיפטר. משכך, סוברים חכמים כי התובע מעדיף לתבוע ''תביעה בטוחה'', למרות שהיא דורשת יותר מאמץ דיני (שומת בית דין וכדו'). לכן לפי חכמים, יש גם תביעה ממונית שעליה מתחייבים חומש ואשם גזילות.
 

מהו המסר

ניתן אולי לומר כי מחלוקתם של רבי שמעון וחכמים אינה מחלוקת קטגורית, אלא תלויה בסוגי אנשים. יש אנשים המעדיפים ללכת בנתיב ברור וידוע, אף שהרווח בהליכה זו עלול להיות קטן יותר, וזהו כיוונו של רבי שמעון.
לעומתם, ישנם אנשים אשר אינם חוששים מהבלתי ידוע, מוכנים להילחם ולהיאבק אף בדיון משפטי ארוך ומייגע, והעיקר שהנתיב יהיה עם פוטנציאל יותר גבוה, וזהו כיוונם של חכמים.
יוצא כי מחלוקת התנאים היא, איזה סוג אנשים נפוץ יותר שעל פיו נקבע הלכה לכולם (לא פלוג).
לפי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים", הלכה כחכמים ולפי זה "מסתבר" כי רוב האנשים מוכנים ומעדיפים להיאבק על דעתם על אף הקושי הגדול יותר, ולא ללכת על נתיבים ברורים שהרווח בהם קטן יותר..
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]