הקדוש ברוך הוא אתנו בכל עת וכל מקום / רפי זברגר

כתובות מב ע''א-ע''ב

הקדמה 

בסייעתא דשמיא אנו מתחילים היום את הפרק הרביעי. נלמד את המשנה בשלהי הדף הקודם:
נערה שנתפתתה - בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה.
אלו דינים שלמדנו כבר בפרק הקודם: אונס חייב בארבעה דברים: בושת, פגם, קנס וצער. והמפתה מתחייב בשלושת החיובים הראשונים, אך פטור מדמי צער.
עמדה בדין עד שלא מת האב - הרי הן של אב, מת האב - הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב - הרי הן של עצמה
כל התשלומים הללו הולכים לאבי הנערה. אם האבא מת לאחר העמדה בדין, הרי האחים זוכים בכך מדין ירושה.
אם אבי הנערה מת לפני שהעמידו את האונס לדין – התשלומים עוברים לנאנסת/מפותה.
עמדה בדין עד שלא בגרה - הרי הן של אב, מת האב - הרי הן של אחין.
דין זה מלמדנו כי ההעמדה בדין צריכה להיעשות לפני היות הנאנסת או המפותה בוגרת. ואם אמנם כך היה ועמדה לדין לפני היותה בוגרת – הכסף משולם לאב. אם האב מת, אפילו לאחר שבגרה (אם עמדה לדין לפני היותה בוגרת) – הכסף הולך לאחים מדין ירושה.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה - הרי הן של עצמה; רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב - הרי הן של עצמה.
גם בדין בוגרת, אם לא עמדה בדין לפני היותה בוגרת – הכסף הולך לאשה, בדומה לדין הרישא שלא עמדה בדין לפני מות האבא. רבי שמעון חולק על שני הדינים, ברישא ובסיפא, וסובר כי גם אם עמדה בדין לפני מות האבא, או עמדה בדין לפני היותה בוגרת, ואף נגמר הדין בשני המקרים, אך לא גבו את הכסף (לפני מות האב ולפני היותה בוגרת) – הכסף הולך אליה ולא לאחים. רבי שמעון סבור שהאבא זוכה בכסף רק אחרי שהגיע לידיו, אבל אם הכסף לא הגיע אליו, למרות שהדין נגמר – האחים לא יורשים אלא הכסף משולם לנאנסת/למפותה. 
 

הנושא

הגמרא מצטטת משנה ממסכת שבועות (ל"ו:) הקשורה לנושאי הפרק:
תנן התם: אנסת ופיתית את בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, משביעך אני, ואמר אמן, ואחר כך הודה - חייב, רבי שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו; אמרו לו: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אבל משלם בושת ופגם על פי עצמו.
אדם נתבע על אונס או פיתוי והכחיש, ואף נשבע על כך. לאחר מכן חזר בו והודה כי ביצע עבירה זו. לדעת חכמים מתחייב בקרן חומש וקרבן אשם על שבועת שקר בכפירת ממון (אשם גזלות). רבי שמעון חולק וסובר כי לא מחויב בחומש ואשם, כיוון שרק עדים מחייבים בקנס של אונס/פיתוי. כאן לא היו עדים, ולכן אפילו אם היה מודה ולא מכחיש לא היה מתחייב בקנס, לכן גם אינו מתחייב חומש ואשם על שבועת שקר.
חכמים מודים לרבי שמעון כי על הקנס אינו מתחייב, אבל הם טוענים כי הוא מתחייב על בושת ופגם, שהן התחייבויות ממוניות, ועל התחייבויות אלו מחויב חומש ואשם אם נשבע עליהן לשקר. (הגמרא מפרטת התייחסות רבי שמעון לכך).
בעא מיניה אביי מרבה: האומר לחבירו אנסת ופיתית את בתי, והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון, ונשבע והודה, לר' שמעון מאי?
אביי שואל את רבה, האם לשיטת רבי שמעון פטור מחומש ואשם גם כאשר התביעה ציינה כבר כי הנתבע עמד בדין ונפסק כי הוא חייב לשלם, והנתבע כפר בכול, כולל העמדה וחיוב בדין? הגמרא מסבירה את צדדי השאלה:
כיון דעמד בדין ממונא הואי, ומיחייב עליה קרבן שבועה, או דלמא אף על גב דעמד בדין קנס הוי?
האם נחשיב זאת כקנס ונפטור מחומש ושבועה, או כיוון שהוא כבר התחייב בדין – נהפך הדבר לדיני ממונות המחייבים שבועה?
אמר ליה: ממונא הוי, ומיחייב עליה קרבן שבועה.
רבה ענה כי מצב כזה הופך את המקרה להיות דיני ממונות, ולכן חייב חומש ואשם.
בהמשך, מקשה הגמרא על תשובת רבה מברייתא, ובסופו של דבר רבה מסייג את דבריו ואומר כי התכוון בתשובתו כי מצב זה (נתבע כבר ונתחייב בבית דין) נחשב ממון רק לגבי ירושת הכסף לאחי הנאנסת/מפותה (בנים של האב), אבל באמת מחויב אף בחומש ושבועה (למרות שנתחייב כבר בבית הדין).
איתיביה, רבי שמעון אומר: אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב - הרי הן של עצמה; ואי אמרת ממון הוי להורישו לבניו, לעצמה אמאי? דאחין בעי מיהוי!
מקשה הגמרא על רבה מהמשנה שלנו. שם למדנו כי רבי שמעון פסק שגם במקרה ועמד בדין ונפסק הדין, אם עדיין האבא לא קיבל את הכסף בפועל, הכסף עובר לנערה, ולפי דברי רבה בשיטת רבי שמעון, לאחר פסק הדין הכסף כבר שייך לאבא ואם מת - עובר בירושה לבניו.
אמר רבא: האי מילתא קשאי בה רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין, ולא איפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופירקה, שאני התם, דאמר קרא (דברים כ''ב, כ''ט): וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו, לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו - בשאר קנסות.
רבא מספר כי שאלה זו עמדה לפתחם של רבה ורב יוסף (הקושיא הייתה על שיטת רבה, כאמור), וכל שנות כהונת רבה כראש ישיבה לא הצליחו להשיב על קושי זה. לאחר מותו של רבה, מינו את רב יוסף כמחליפו והייתה כנראה תחושה פחות טובה אצל התלמידים, כיוון שרבה היה ידוע כ''עוקר הרים'' – חריף ביותר, ולעומתו רב יוסף היה ידוע בבקיאותו הרבה, ועתה לאחר מות רבה, חסר לתלמידים פלפולו וחריפותו של רבה. מספר רבא, כי ''סייעו לרב יוסף מן השמים'' כך שידע לתרץ קושיה זו שהייתה מרחפת ולא ידועה תשובתה גם לרבה עוקר הרים. התשובה היא כי בקנס של אונס ומפתה יש לימוד מיוחד מן הפסוק, שהכסף נחשב ברשות האב, רק אם עבר אליו בפועל, מה שאין כן בשאר קנסות. 
 

מהו המסר

תיאור זה של סייעתא דשמיא לה זכה רב יוסף לאחר מות רבה, מחזק את ידיעתנו כי הקדוש ברוך הוא נמצא אתנו בכל עת ובכל שעה. ואפילו אם נדרש סיוע מיוחד גם בחריפות לימוד התורה, הרי שהדבר קורה בעז''ה יתברך ובישועתו.  
 

לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
ולרפואה שלמה של חברי -  נפתלי צבי בן יהודית.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]