דיינים מברכים על מצוות הדין?

הרב דב קדרון

כתובות מ ע"א

בגמרא נאמר שלמרות שבדרך כלל מצוות עשה דוחה לא תעשה, אבל אם מצוות העשה תלויה ברצונו של אדם – אז אין אומרים שהיא דוחה לא תעשה, כי אותו אדם יכול לוותר על רצונו וממילא יתברר שאין כלל מצוות עשה.

מכאן למד הר"י בן פלט (מובא בתשובת הרשב"א ח"א סימן יח) שכל מצווה שתלויה ברצונם של אנשים אחרים נחשבת עקורה ואין מברכים עליה, וזאת הסיבה שלא מברכים על: ביקור חולים, ניחום אבלים, הבאת שלום בין אדם לחברו, כיבוד אב ואם, עמידה בפני רבו, כי כל המצוות הללו תלויות ברצונם של אנשים אחרים, ובידם לעקור את המצווה. לדבריו גם אין מברכים על מצווה שמסורה לבית דין, כגון עשיית הדינים, שמא לא יקבלו עליהם בעלי הדין את דעתם.

אולם בעניין זה יש חולקים, כי בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) נאמר שר' ירמיה ור' חגי הלכו לחנויות, וקפץ ר' חגי ובירך, אמר לו ר' ירמיה יפה עשית שכל המצות טעונות ברכה, ופירשו (הר"א פולדא, פאת השלחן הל' א"י סי' ג אות לט בשם הגר"א) שחנויות היו המקום שדנים שם, ובירך על מצות עשה של בצדק תשפוט עמיתך.

ייתכן שלדעתם מצוות הדיינים לדון בצדק אינה נחשבת מצווה התלויה באחרים, כי גם אם בעלי הדין לא יקבלו עליהם את הדין, ואפילו אם ימחל התובע לנתבע על תביעתו, מכל מקום הדיינים קיימו את המצווה כאשר דנו על פי התורה בדין שבא לפניהם, ופסק הדין שלהם קיים, ובעלי הדין שלא מקבלים אותו או מוחלים זה לזה, לא משפיעים בכך על קיום המצווה של הדיינים.