גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף שכט מדור "עלי הדף"
מסכת כתובות
דף לג ע"ב
אי קבלת יסורים היא גם בכלל "בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך"
מפסוקי עול מלכות שמים בפרשתנו, פרשת ואתחנן (ו, ד-ה): "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", למדו חכז"ל חובת מסירת נפש כשמגיע אדם לידי נסיון בעון עבודה זרה, שהוא כפירה ביחודו ואחדותו ועול מלכותו ית', שבזה חובה עליו למסור נפשו בין בצינעא ובין בפרהסיא, בין בשעת גזירת מלכות ובין בשלא גזירת מלכות, וכמו ששנינו במס' ברכות (נד.): "'ובכל נפשך', אפילו הוא נוטל את נפשך", וכן הוא בברייתא המובא בגמרא (שם סא:. וע"ע פסחים כה.; יומא פב.; סנהדרין עד.).
ומצינו נידון בראשונים, אי קבלת יסורים נכללת בחובה זו, דהיינו לקבל כל מיני יסורים ועינויים בכדי שלא להכשל בעון ע"ז, כי מצד אחד הסברא נותנת, שאם במקום מיתה, שהיא לכאורה גרועה וחמורה מיסורים, נצטוינו למסור לה נפשנו, א"כ כל שכן ביסורים, שהם קלים יותר, חובה עלינו למסור הנפש בקבלת יסורים, ומאידך גיסא, מיתה אינה אלא פורעניות של פעם אחת, ואילו יסורים הם דבר שאין לו קצבה, ומי יודע איזה יסורים עוד יבואו עליו, ולפי זה ישנו צד שיסורים חמורים ממיתה, ואם אמנם נצטוינו למסור נפשנו למיתה, יתכן שלא נצטוינו בקבלת יסורים שחמורים יותר.
אחת ההוכחות לכך ניתן להביא ממה שמסופר אצל רבי עקיבא (ברכות שם): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קרי"ש היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן, אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, 'בכל נפשך' אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו", הרי שגם מה ש'היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל', נכלל בכלל מצוה זו של 'בכל נפשך'.
ענין זה מצינו גם במכילתין (לג:), כאשר דנו אודות מלקות ומיתה איזה מהן נחשב עונש חמור יותר, כמו שאמרו בגמרא: "ממאי דמיתה חמורה, דלמא מלקות חמור, דאמר רב אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, אמר ליה רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי, ואמרי לה רב סמא בריה דרב אשי לרב אשי, ולא שני לך בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה", ומבואר, שיש צד בגמרא שמלקות חמור ממיתה, ולדברי רב סמא רק הכאה שאין לה קצבה חמורה ממיתה, ולכן שפיר אמר רב: "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא", היינו, שאם נבוכדנצר היה מכה אותם היו משתחוים לצלמו, והגם שמסרו עצמם למיתה שלא להשתחוות לצלם, וכתבו התוס' (ד"ה אילמלי): " תימה, מנא לן דהא אמרינן בהרואה, כשהוציאו את רבי עקיבא אמר 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו 'בכל נפשך'', אלמא משמע ד'בכל נפשך' מיירי אפילו היו מייסרין את האדם ביסורין קשין, דומיא דר' עקיבא שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל, וכל שכן לנגודי. ואומר ר"ת, דאותו צלם לא היה עבודת כוכבים ממש, אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואעפ"כ היה בו קידוש השם, ולכך מסרו עצמן למיתה", והיינו, כי מאחר שלא היה ע"ז ממש, לא היו מוסרים נפשם אילמלי היו מכים אותם במכות קשות, אבל בע"ז ממש חובה למסור נפש גם ביסורים והכאות, וכן מבואר בשאר הראשונים (עי' רמב"ן; רשב"א וריטב"א בסוגיין).
ואילו בשיטה מקובצת מביא כלפי דברי הגמרא אלו: "ובקונטריסין כתוב, וז"ל 'אלמלא נגדוהו', פירש ה"ר אליעזר, דלא חייבה תורה אלא למסור עצמן למיתה, כדכתיב 'בכל נפשך' - אפילו הוא נוטל את נפשך, אבל להחמיר עליהם יותר ממיתה לא היו חייבים, ויפה פירש, ומה שהקשה עליו ר"ת ז"ל מר' עקיבא וחבריו שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל ולא פלח, נראה לי דלא קשה מידי, דהתם הכאה שיש בה קצבה הויא, דכיון שסרקו את בשרו, ברור הוא שימות במיתה גמורה במהרה, וההיא הויא כמו נוטל את נפשך, אבל הא דאמר רב 'אלמלי נגדוהו' כו', פירושו, הכאה בלא מיתה קאמר, כגון שהניחום שנה או שנתים ויכו אותם בכל יום, והויא הכאה שאין לה קצבה שהיא חמירא יותר ממלקות ומיתה, ובהא לא חייבתו תורה, דלאו נוטל את נפשך הוא, ע"כ. ולא נהירא, דקרא הכי קאמר 'אפילו הוא נוטל את נפשך', ובכלל הויא היסורין...". נמצא שלדעת רוב הראשונים, נכלל בכלל 'בכל נפשך' גם קבלת יסורין, ואילו לדעת רבינו אליעזר המובא בשיטמ"ק, הכאה שאין לה קצבה חמורה יותר ממלקות ומיתה, ואינה נכללת בכלל 'בכל נפשך'.
ובענין זה יש להביא מחלוקת רש"י ורמב"ן עה"ת בפרשת משפטים עה"פ (לב, כא): "ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה", ופירש"י: "כמה יסורים סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה", וכתב הרמב"ן: "ואיננו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור, ואולי אמר לו כן להגדיל אשמתו", והיינו, כי פשטות דברי רש"י היה נראה, שאם היו מייסרין אותו, היה לו לאהרן תירוץ נכון מדוע הביא עליהם חטא זה, ועל כך הקשה הרמב"ן, שחטא העגל היה חטא ע"ז, והוא מן החטאים שהם ביהרג ואל יעבור, ובכן גם יסורים היה עליו לקבל, ויתכן שאכן דעת רש"י היא, שאין חובה לקבל יסורים גם בעון ע"ז.
אמנם, ה'גור אריה' וה'דברי דוד' מיישבים את דברי רש"י, "שלא היה כוונת אהרן ח"ו לעשות להם אלוהים שיעבדו לו ושישתחוו לו, אלא היה כוונת אהרן שיהיה במקום משה לנהוג אותם במדבר...", והרי זה כמו צלמו של נבוכדנצר, שהעלו בתוס' שלא היה בכך משום ע"ז ממש, ולכן לא היתה חובה למסור הנפש בקבלת יסורים, וכמו שהעלו בתוס' כלפי חנניה ומישאל ועזריה, וכיוצא בזה כלפי עשיית העגל שלא היתה לשם ע"ז ממש, אכן לא היתה חובה לקבל היסורים.
