השוואות נקודתיות / רפי זברגר

כתובות לה ע''א

הקדמה 

במאמר על הדף הקודם, למדנו על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשלהי הדף, לגבי חיוב ממון בהורג בשוגג אשר במקביל גם הזיק ממונית. רבי יוחנן מחייב ממון, כיון שלא התרו בו למיתה (שוגג), וריש לקיש פוטר, כיון שיש במקרה זו דין מיתה, לכן נפטרים מממון אף אם במקרה זה לא מתחייבים מיתה בפועל.  
 

הנושא

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים (שמות כ''א, כ''ב), מאי לאו אסון ממש!
ריש לקיש מקשה על רבי יוחנן מהפסוק בפרשת משפטים, המהווה את המקור המרכזי לכלל של ''קים ליה בדרבה מיניה''. הפסוק קובע שאם אין אסון, והאשה לא מתה יש תשלום ממון, אפילו אם לא הייתה התראה על המיתה. וזאת בדיוק שיטתו של ריש לקיש וקושייה על רבי יוחנן הפוסק כי אם אין התראה (שוגג) יש תשלום.
לא, דין אסון.
מיישב רבי יוחנן ואומר כי כוונת המילה ''אסון'' בפסוק הוא ''דין אסון''. כלומר רק אם לא היה פסק דין מוות לנוגף, במקרה זה משלם. זה כולל מקרה שלא המית את האשה, או אפילו הייתה מיתה אך לא הייתה התראה (גם במקרה זה לא פוסקים לו דין מוות) וזה מסתדר לשיטת רבי יוחנן.
איכא דאמרי, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: ולא יהיה אסון ענוש יענש, מאי לאו דין אסון!
זו לשון הפוכה, שרבי יוחנן הקשה על ריש לקיש, מתוך הבנה כי כוונת המילה ''אסון'' הינה ''דין אסון'' ואז קשה לשיטת ריש לקיש (הפוטר מתשלום גם אם בשוגג).
לא, אסון ממש
ותשובת ריש לקיש כמו שראינו בלשון הראשונה, המבין את הפסוק כפשוטו אסון – מוות ממש, גם אם אין התראה.
אמר רבא: ומי איכא למאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבים?
רבא מקשה על שיטת רבי יוחנן המחייב ממון במקרה של שוגג, מתוך ברייתא השנויה בבית מדרשו של חזקיה:
והא תנא דבי חזקיה: מכה אדם ומכה בהמה, מה מכה בהמה - לא חילקת בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון, אף מכה אדם - לא תחלוק בו בין בשוגג בין במזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה, לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון!
ברייתא זו לומדת מהפסוק בפרשת אמור (ויקרא כ''ד, כ''א): וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. פסוק זו מקיש הכאה של אדם להכאה של בהמה. ובהכאה של בהמה מתחייבים בכל מקרה: שוגג כמזיד, שאינו מתכוון כמתכוון, דרך עליה כדרך ירידה. מכאן מסיקים בבית המדרש של חזקיה כי גם במכה אדם שבאותו מעשה גם הזיק – יהיה פטור על הנזק בשוגג כמזיד, בשאינו מתכוון כמתכוון, ובדרך עליה כדרך ירידה.
אם כן, כיצד רבי יוחנן חולק על ברייתא זו?
אלא כי אתא רבין אמר: חייבי מיתות שוגגין - כולי עלמא לא פליגי דפטורין, כי פליגי - בחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר
לאור קושיא זו רבין מעמיד את שיטת רבי יוחנן באופן שונה. לדעתו רבי יוחנן אמנם מסכים לריש לקיש כי המכה בשוגג והזיק – פטור על הנזק, כפי שלמדנו בברייתא זו. ומחלוקתם היא בחייבי מלקות וממון יחדיו:
רבי יוחנן אמר: חייב, חייבי מיתות איתקוש, חייבי מלקיות לא איתקוש; ריש לקיש אמר: פטור, בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות.
רבי יוחנן מחייב במקרה זה, לאור לימוד הברייתא בבית מדרשו של חזקיה, שם כאמור למדנו מהפסוק היקש בין דין מכה אדם הפטור בכל מקרה מממון (אם יש ענישת מוות) לדין המכה בהמה החייב בכל מקרה בממון. אך מוסיף רבי יוחנן כי לא היקשנו בין חייבי מלקות לחייבי ממון, לכן אדם המתחייב מלקות וגם הזיק תוך כדי - מתחייב בממון, כשאין דין מלקות (ללא התראה).
ריש לקיש חולק מסכים כי אמנם אין מקור מהיקש של בית המדרש של חזקיה, אך לומד כי יש מקור אחר בתורה המקיש חייבי מלקות לחייב מיתות. מכיוון שכבר למדנו בהיקש הראשון כי חייבי מיתות נפטרים בכל מקרה, פוטר ריש לקיש גם בחייבי מלקויות מחיוב ממוני.
אם חושבים מעט - ההיקש שנלמד בבית המדרש של חזקיה נראה קצת מוזר. שהרי ההיקש לימד מהחיוב של מכה בהמה על... פטור של מכה אדם. לכאורה היקש ביניהם היה צריך ללמד אותנו כי גם מכה אדם יתחייב ממון, כמו המכה בהמה. ואמנם רש''י מעיר על כך (בדף ל''ה. ד''ה לחייבו ממון) ומסביר כי לאחר שלמדנו כבר על פטור מכה אדם במזיד מהפסוק ''ולא יהיה אסון'', כל שנותר לנו ללמוד מההיקש הוא אחידות הדינים בכל המקרים, ומכיוון שבמקרה אחד פטורים (מכה במזיד), הרי גם שאר המקרים של מכה אדם יהיו פטורים.
גם תוספות אצלנו מצטט את רש''י שם ומסביר כמותו, ועוד ראשונים. 
 

מהו המסר

הסברו של רש''י וראשונים אחרים מלמד אותנו כי השוואות לא חייבות להיות בכל הממדים.
אמנם נכון, כשאנו לומדים בדרך כלל גזירה שווה או אפילו היקש, משתדלים להשוות דינים ביניהם, אבל היום למדנו כי לפעמים ''יש אילוצים'' ולמרות ההשוואה בין הדינים, הרי שיש דברים "חזקים מאלו", ואם כבר למדנו דין אחד שונה, הרי שנתאמץ לחפש השוואה באופנים אחרים, כמו בצורה (אחידות דינים כמו במקרה שלנו), במראה וכדו'.
יישום עיקרון זה אולי מתכתב עם הדעה בלימוד גזירה שווה הסוברת ''דון מיניה ואוקי באתריה'' – כלומר לומדים את העיקרון מן המלמד, אבל פרטי הדינים נשארים בדבר הלמד, כפי שהיו לפני הגזירה שווה.
למדנו כי השוואות יכולות להיות רוחביות או נקודתיות, הכול בהתאם למקרה ולאילוצים.
רצוי מאוד שלא להשוות בין אנשים, ובמיוחד לא להשוות בין ילדים באותה משפחה. אם בכל אופן משווים, הרי שיש להתייחס אך ורק נקודתית ולא להשוות השוואות רוחביות ומלאות בין אנשים.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]