מדוע שילמו המצרים לישראל?
הרב דב קדרון
כתובות לה ע"א
בגמרא נאמר שאדם שעשה מעשה שמחייב אותו מיתה וגם תשלומי ממון – אינו מקבל את שני העונשים, אלא הורגים אותו, והוא פטור מלשלם את הממון.
רש"י בפירושו ליבמות (מז,ב ד"ה ולא ניתן) ולעירובין (סב,א ד"ה לא ניתן) כותב שזו הסיבה שגוי שגזל אינו צריך להשיב את הגזלה, משום שהוא חייב מיתה על עבירה על כל אחת משבע מצוות בני נח, ובכללם הגזל, ומכיוון שנהרג אינו משלם.
על פי זה הקשה בעל פרשת דרכים (דרך מצרים - דרוש ה) איך דן הקדוש ברוך הוא את המצריים במיתה וממון, כאשר יצאו בני ישראל ברכוש גדול, והרי זה לכאורה בניגוד לדיני התורה שאין אדם מת ומשלם, ותירץ שהדין הזה שאין אדם מת ומשלם נאמר רק לגבי מיתה בידי בית דין, כי בית דין לא יכול להעניש אדם בשני עונשים על מעשה אחד, אבל מי שחייב מיתה בידי שמים יכול להתחייב גם בתשלומים עבור אותו מעשה.
וניתן לומר שבעצם אין כאן קושיה, כי הכסף ששילמו המצרים לא היה קנס, אלא היה זה שכר עבור העבודה, כמו שאמרו חז"ל במסכת סנהדרין (צא,א) שהמצרים ביקשו שעם ישראל יחזיר להם את הכסף והזהב שנטלו מהם, וענה להם גביהא בן פסיסא:
תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה... בדקו ולא מצאו תשובה.
ומכיוון שהממון שנלקח מהמצרים לא ניתן בתור עונש, אלא עבור שכר עבודה, נמצא שהעונש היחידי שבו הם נענשו היה רק מיתה, ולא תשלום ממון.
