גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תשט"ז, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף קי עמוד א
בעניני "מורא רבך - כמורא שמים"
אמר רב חסדא, כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר (קרח כו, ט) 'בהצותם על ה''. אמר רבי חמא ברבי חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה, שנאמר (חקת כ, יג) 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה''. אמר רבי חנינא בר פפא, כל המתרעם על רבו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר (בשלח טז, ח) 'לא עלינו תלונותיכם כי על ה''. אמר רבי אבהו, כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר (חקת כא, ה) 'וידבר העם באלהים ובמשה'"(קי ע"א).
ארבע מימרות אלו שורשן אחד, וכמו שנקט הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ה ה"א): "אמרו חכמים 'מורא רבך כמורא שמים', לפיכך אמרו כל החולק על רבו כחולק על השכינה... וכל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם השכינה... וכל המתרעם על רבו כמתרעם על ה'... וכל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר שכינה...". אכן, כל אחת מהן היא פעולה נפרדת, וכמו שכתב רש"י: "חולק על רבו, חולק על ישיבתו. מריבה - תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים. מתרעם - אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית. מהרהר - מחפה עליו דברים".
והדברים מתבארים היטב בדברי המהרש"א בחידושי אגדות - ותחילה יבוארו שלש מהן - כי הנה 'מריבה' פירושו: "תגר וקטטה לפטפט נגדו בדברים", כענין שנאמר במי מריבה (חקת כ, י): "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים", וברש"י: "המן הסלע הזה נוציא - לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים... מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים", ובדבר זה התקוטטו ורבו עם משה רבינו, ורצו לעשות להיפך מרצונו.
ואילו 'מתרעם' פירושו "אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזרית", וכדרך שהיה בתלונות בני ישראל טרם ירידת המן, שנאמר (בשלח טז, ג): "ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב", שהתלוננו על משה רבינו שנהג בהם במדת אכזרית - כשהוציא אותם אל המדבר, וכנגד זה אמר להם משה רבינו (שם, ח): "ונחנו מה לא עלינו תלנותיכם כי על ה'", ונחשבה תערומתם כמתרעמים על השכינה כביכול.
ולעומת זה 'מהרהר אחר רבו', לפי המתפרש ברש"י הכוונה היא שבודה דברים בלבו נגד רבו, כי כן היתה טענת בני ישראל באותה עת, כמו שנאמר (חקת כא, ה): "וידבר העם באלקים ובמשה... ונפשנו קצה בלחם הקלקל", וברש"י: "לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל, אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום, יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא", ונמצא שבדו דברים בלבם אשר אינם כן (עי' לשון הרמב"ם הל' מעילה פ"ח ה"ח). ואילו בדברי המהרש"א מבואר פירוש נוסף, שההבדל בין תערומות להרהור הוא, כי בעוד שתערומות היא בדבר שנחסר לו ממה שהיה לו מקודם, וכדרך שהתרעמו שנחסר להם עתה במדבר ממה שהיה להם במצרים, הרי ענין ההרהור הוא שמבקש האדם יותר ממה שצריך לו, וכמו שהיתה טענת בני ישראל באותה שעה, שאחרי שהיה להם המן שטעמו בו כל הטעמים, לא התרצו בו ואמרו "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל".
ובענין חומרת המהרהר אחר רבו מביא הרחיד"א בספר 'ברכי יוסף' (יו"ד סי' רמב סק"ב) שהגר"ח אבואלעפיא זצ"ל בספרו 'עץ החיים' (פר' בהעלותך בפסוק "ומדוע לא יראתם לדבר" וכו') כ' שגם במחשבה לבד – נאמר שחומרתו כמי שמהרהר אחרי השכינה, ואילו מדברי הגמרא נראה שחומרת הדבר היא רק בדיבור, וכפי שהובא בגמרא הפסוק "וידבר העם באלקים ובמשה", וכן פירש"י: "מהרהר - מחפה עליו דברים".
ואודות מהות הענין הראשון: "החולק על רבו כחולק על השכינה", יש להבין כוונת רש"י ז"ל שכתב: "חולק על ישיבתו". ובספר 'באר שבע' (על מכילתין) בפירושו הראשון כתב, שאע"פ שאין עיקר מחלוקתו על רבו עצמו, כי אם על ישיבתו, וכלומר תלמידיו, כעין מחלוקת קרח ועדתו – שלא היו חולקים על נשיאותו של משה עצמו, מה שנתמנה למלך, וכל מחלוקתם היתה על הכהונה של אהרן ועל נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל.
בהמשך כתב ה'באר שבע', שנכון יותר לבאר כוונת רש"י - כדברי הרמב"ם: "איזהו חולק על רבו, זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, ואע"פ שרבו במדינה אחרת", וזו היתה גם כוונת רש"י: "חולק על ישיבתו", והיינו, שקובע לו ישיבה לעצמו, והדבר נחשב כפי שפוגע וחולק על ישיבתו של רבו (ועי' בהגהות הרמ"ך על הרמב"ם ובכסף משנה שם).
ובעצם דברי הרמב"ם כבר העיר בשו"ת מהר"י באסן (סי' מד), הלא חומר העון נלמד ממחלוקת קורח ועדתו, ואיפה מצינו בקרח שקבע לו מדרש וישב ודרש שלא ברשות משה. וכתב ליישב בזה, שזו היתה כוונת קרח באמרו (טז, ג): "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", וכלומר, כל העדה כולה אינה צריכה לכם, כי כל אחד יקבע מדרש לעצמו, וכדרך דאיתא במדרש (ב"ר יח, ו): "'כל העדה כולם קדושים' - וכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלקיך".
וכתב הב"ח (יו"ד סי' רמ"ד ס"ב) בענין הערת מהר"י באסן, שממה שאמרו: "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ה'", משמע שעיקר מחלוקתם היה על ההתנשאות והשררה, וכדכתיב בהמשך (שם, יג): "כי תשתרר עלינו גם השתרר", ומזה אתה למד - שמי שלוקח לו שררה וההתנשאות של רבו, דהיינו שקובע לו מדרש כמו רבו הוא הנקרא חולק על רבו, דכמו שקרח ועדתו היו חולקים על משה ואהרן בכהונה ומלכות, שזו היתה שררותם, כך כל מי שקובע מדרש הוא חולק על שררתו של רבו וכאילו חולק על השכינה.
