הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
האם מותר לשקר?
כתובות טז ע"ב
השיר שכולנו מכירים מהחתונות הוא חלק מסוגיה תלמודית, וגם מחלוקת מעניינת בין בית הלל לבית שמאי:
1. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. כי אתא רב דימי אמר, הכי משרו קמי כלתא במערבא: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן.
לכאורה, טענתם של בית שמאי נכונה: האם מותר לשקר רק בשביל לשמח חתן וכלה? ומה התועלת בשקר כזה? האם אנחנו מתכוונים להסתיר מהחתן פגמים שיש בכלה, אשר כמובן יתבררו לו מהר מאוד אחרי החתונה?
ראשית, צריך להבין: מה הטעם בריקוד לפני הכלה? מדוע בכלל צריך לשמח את החתן והכלה? הרי זה היום הכי שמח בחיים שלהם! למה צריך לשמח אותם? – התשובה היא שעם כל השמחה הגדולה על הקמת בית חדש בישראל, יש גם מתח גדול מאוד. זו ההחלטה החשובה ביותר שאדם עושה בחייו, והוא עושה אותה ע"פ אינטואיציה שהוא לא תמיד יודע להסביר אותה. הרי יכול להיות שההתאהבות שלו מסנוורת אותו! אולי היא בכלל לא מתאימה לו? לכן, כשמרקדים לפני הזוג ומשבחים את בני הזוג זה בפני זו ולהיפך, זה נותן חיזוק לבחירה של האדם, שירגיש שהוא עשה את הבחירה הנכונה.
כל מי שעוסק בשיווק יודע שחלק גדול מהשיווק הוא לתת לקונה את ההרגשה גם אחרי הקניה שהוא קנה את הדבר הכי טוב. זה מה שעונים בית הלל לבית שמאי: הרי המטרה כאן היא לא לגרום לו צער. (אמנם יש חברים כאלה שברגע שתספר להם שקנית משהו, הם ישאלו אותך כמה שילמת, ומיד יאמרו לך שהם יכלו להשיג לך את זה בזול יותר... אבל אלה לא חברים אמיתיים). המטרה של הריקוד הזה היא לשמח את הזוג, ולכן נכון יותר רק לשבח את בני הזוג ולא לספר בגנותם.
אבל עדיין צריך להבין: האם זה מתיר לנו גם לשקר? האם אפשר לעבור על איסור דאורייתא בשביל לשמח חתן וכלה?
ראשית, עלינו לבדוק על איזה איסור עוברים כאן. הרבה אנשים חושבים שהאיסור לשקר מופיע בעשרת הדיברות:
2. שמות פרק כ, פסוק יג
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
אבל כמובן שאין כאן איסור לשקר, אלא רק איסור להעיד עדות שקר. האיסור לשקר לכאורה מופיע בפרשת קדושים:
3. ויקרא פרק יט, פסוק יא
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ
אבל גם כאן, לפי מה שנפסק להלכה, וכפי שהרמב"ם כותב, האיסור איננו לומר שקרים, אלא להישבע לשקר בנושא ממון דוקא. כלומר שאם אדם רק מספר שקר ולא נשבע, ומה עוד שהוא גם לא גורם נזק כספי, הוא לא עובר על האיסור הזה! כך מנסח הרמב"ם את האיסור הזה בספר המצוות:
4. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה רמט
והמצוה הרמ"ט היא שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו והוא אמרו "ולא תשקרו איש בעמיתו". המשל בזה כי כשכפר בפקדון כבר עבר על אמרו יתעלה 'לא תכחשו', וכשנשבע לשקר על כפירתו עבר על אמרו 'לא תשקרו'. ובספרא 'ולא תשקרו' מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'ונשבע על שקר', למדנו עונש. אזהרה מניין? תלמוד לומר 'ולא תשקרו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחמישי משבועות. ושם התבאר שמי שנשבע שבועת שקר על כפירת ממון עובר בשני לאוין, משום 'לא תשבעו בשמי לשקר' ומשום 'לא תשקרו איש בעמיתו'.
לכן הגמרא לא הביאה את הפסוקים האלה, אלא רק את המצוה הזו, שהיא מצוות עשה, וגם לגביה דרשו חז"ל כל מיני דרשות – שאני לא בטוח שכולם יוגדרו כאיסורי תורה:
5. שמות פרק כג, פסוק ז
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע:
אבל גם אם לא נאמר שמדובר באיסור תורה לשקר, ודאי שהשקר הוא דבר מגונה. הנביא ירמיהו מוכיח את העם על כך שהם משקרים:
6. ירמיהו פרק ט, ד
וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ
ומכאן מסיק רבינו יונה שגם זה סוג של שקר אסור, אם כי העונש על שקר כזה איננו כמו העונש על שקר שבו מכחישים ממון או גורמים נזק לאחרים:
7. ספר שערי תשובה (ר' יונה גירונדי, המאה ה-13, ספרד) שער ג אות קפו
בנים לא ישקרו בספור דברים אשר ישמעו והגדת מאורעות, אבל יחליפו דברים על אודות חפציהם מאין הפסד לאדם בדבר, אך ימצאו כמעט הנאה בשקרותם אף על פי שאינם מרויחים ממון בכך. ואמרו רבותינו (יבמות סג, א) כי גם זה אסור, והוא שנאמר (ירמיה ט, ד): "למדו לשונם דבר שקר", אך אין ענשם כעונש המשקרים ללא דבר
ע"פ הדברים האלה אמר רב לבנו שלא ישקר גם אם הוא לא גורם נזק בכלל, ואפילו עושה בזה תועלת:
8. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד א
רב הוה קא מצערא ליה דביתהו, כי אמר לה עבידי לי טלופחי - עבדא ליה חימצי, חימצי - עבדא ליה טלופחי. כי גדל חייא בריה, אפיך לה. אמר ליה: איעליא לך אמך! אמר ליה: אנא הוא דקא אפיכנא לה. אמר ליה, היינו דקא אמרי אינשי: דנפיק מינך טעמא מלפך, את לא תעביד הכי, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר העוה וגו'
לאור כל זאת נחזור לסוגייתנו: כיצד אומרת הגמרא שאפשר לומר 'כלה נאה וחסודה', כאשר אנחנו יודעים שהיא איננה נאה ואיננה חסודה? האם אין בכך הרגלת לשוננו לדבר שקר? לכאורה צודקים בית שמאי בטענתם!
התוספות אומרים שלדברי בית הלל צריך לשבח אותה גם אם זה כולל שקר! בית שמאי אומרים שכאשר יש בה מום ישבחו אותה רק בדברים הטובים שבה, ובית הלל אומרים שאם אתה עושה כן, אפשר להבין מכאן גם את החסרונות שלה, ולכן צריך גם לשבח ע"י שקרים! זה לשון התוספות:
9. תוספות מסכת כתובות דף יז עמוד א
כלה כמות שהיא - ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי.
ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו - וב"ש סברי אף על גב דישבחנו בעיניו אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק
לכאורה התשובה לכך היא שאמנם אמירת האמת היא מצוה מן התורה, אבל יש מצבים שבהם מותר לשקר, והדוגמא המפורסמת היא מפני השלום:
10. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב
וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי.
אפשר לומר שגם השקר לגבי הכלה הוא שינוי מפני השלום. כך כותב הריטב"א:
11. ריטב"א (ר' יום טוב אלאשווילי, המאה ה-13, ספרד) כתובות דף יז עמוד א
ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו. פירוש דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום מדבר שקר תרחק.
ואולם, המהרש"ל אומר שגם שינוי מפני השלום הוא רק כשמדובר במשהו אקראי ולא במשהו קבוע, והוא מוכיח זאת מהסיפור של רב ור' חייא, שרב לא התיר לבנו לשקר למרות שהיה זה מפני השלום:
12. ים של שלמה (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) יבמות פרק ו סימן מו
א"ר אילעא משום ר' יהודא בר שמעון מותר לשנות בדברי שלום - ונראה, דוקא דבר שהוא באקראי, אבל שליחות שהוא בין אביו לאמו לא ישנה, אפי' במשנה משום שלום, כמו שמצינו בהאי פירקא (סג,א) שהקפיד רב על חייא בריה, וא"ל, את לא תעבוד עובדא כו', והיינו דא"ל האי קרא (ירמיה ט,ד) למדו לשונם דבר שקר וגו', כלומר, שהקפיד שלא ילמוד לשונו בכך.
ה'פרישה' מסביר שגם לדעת בית הלל אין הכוונה ממש לשקר, אלא לומר מלים שמשתמעות לשתי פנים. כשאומרים על מישהי שהיא נאה, זה מאוד סובייקטיבי. כנראה שהיא נאה בעיני החתן, ולכן אפשר להגיד שהיא נאה:
13. פרישה (ר' יהושע פלק כ"ץ, המאה ה-16, פולין) אבן העזר סימן סה סק"א
"מצוה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד בפניה ולומר שהיא נאה וחסודה ואפי' אינה נאה" – ואע"ג דכתיב מדבר שקר תרחק, נוכל לומר שכוונתו שהיא נאה במעשיה
יש לציין שההסבר הזה אינו פשוט כל-כך, שהרי בית שמאי בכל זאת אומרים שיש פה שקר. הרי החתן יודע שהיא נאה בעיניו, אבל הוא רוצה לשמוע מה חושבים עליה האחרים, ואם הם אומרים שהיא נאה כאשר בעיניהם היא בכלל לא נאה, הרי שיש בזה מן ההטעיה! ואולם, השאלה מה היא אשה נאה באמת תלויה באופן שבה מסתכלים על הדברים. הגמרא מספרת סיפור על אשה שבכל פרמטר שהיינו חושבים עליו לא היינו מגדירים אותה כאשה נאה, ובכל זאת מצאו בה משהו נאה:
14. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סו עמוד ב
ההוא דאמר לה לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לר' ישמעאל בר' יוסי. אמר להם שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל. שמא שערה נאה? דומה לאניצי פשתן. שמא עיניה נאות? טרוטות הן. שמא אזניה נאות? כפולות הן. שמא חוטמה נאה? בלום הוא. שמא שפתותיה נאות? עבות הן. שמא צוארה נאה? שקוט הוא. שמא כריסה נאה? צבה הוא. שמא רגליה נאות? רחבות כשל אווזא. שמא שמה נאה? לכלוכית שמה. אמר להן: יפה קורין אותה לכלוכית, שהיא מלוכלכת במומין, ושרייה
גם המהרש"א מבין כמו ה'פרישה', שהאשה היא באמת נאה בעיני החתן, ולכן, אומר המהרש"א, הגמרא הביאה מיד אחר-כך את השבח שהיו משבחים בארץ ישראל על כך שהכלה היא ללא כחל ושרק – כלומר נאה גם בלי שום איפור:
15. מהרש"א (ר' שמואל איידלס, המאה ה-16, פולין) חידושי אגדות כתובות טז, ב
וקאמרו להו בית שמאי הרי שהיתה חגרת כו' והרי אנן כ"ע סהדי דלאו נאה וחסודה היא ושקר הוא!? והשיבו בית הלל מי שלקח מקח רע כו' אי אתה אומר ישבחנו בעיניו ר"ל דאין זה שקר כיון דבעיניו המקח טוב, הכא נמי כלה נאה וחסודה בעיניו היא דאל"כ ודאי לא היה נושאה ואהכי מייתי דמשרו קמי כלתא לא כחל כו' ר"ל דלא צריכה לייפות עצמה בכחל כו' כיון שהיא מעלת חן בעיני נושאה:
חיזוק נוסף אפשר להביא מהסיפור המפורסם על ישו: ר' יהושע בן פרחיה אמר על בעלת האכסניה שלו שהיא נאה, והוא בכלל לא התכוון למראה החיצוני שלה, אלא לתכונותיה. ישו, שחשב על המראה החיצוני שלה, נענש על כך:
16. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א
כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה ר' יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר ש"מ הוה ליה שלמא כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו א"ל ישו הנוצרי רבי עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה יומא חד הוה קרי קרית שמע אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא פלחא.
אמר ליה חזור בך א"ל כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה דאמר מר ישו הנוצרי כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל
דוגמא נוספת שעוסקת בשקר היא אמירה חינוכית מעניינת של ר' זירא:
17. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מו עמוד ב
ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר.
ושואל על כך בעל ה'שלמה חדשה': הרי אסור להבטיח בלי לקיים גם בלי קשר לזה! למה ר' זירא אומר שזה אסור רק בגלל שזה מלמד אותו לשקר?
עונה ר' שלמה סובול: יש מצבים שבהם מותר לשקר מן הדין, וכאן מדובר במקרה כזה. ובכל זאת, למרות שמותר לשקר, זה יכול לגרום לילד ללמוד לשקר, ולכן אין לעשות זאת:
18. שלמה חדשה (הרב שלמה סובול, המאה ה-20, ירושלים) חלק א סימן כה
והנה יש לדייק בזה למה הוצרך לטעם לאגמוריה שיקרא תיפוק ליה מצד עצם הדבר דהרי מבואר בפרק הזהב (ב״מ מט, א) ובשו״ע חו״מ סי׳ ר״ד ס״ח דמי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה ולא נתן לו הרי זה ממחוסרי אמנה והיינו במתנה מועטת עיי״ש וא״כ באומר לינוקא דיהיב ליה מידי (דהיינו דבר מועט) ולא יהיב ליהוי ממחוסרי אמנה. ומדברי הגמרא סוכה הנ״ל משמע דמצד עצם הדבר ליכא קפידא כי אם מה שהתינוק ילמוד לדבר שקר בפעם אחרת. (ואמנם י״ל דלקטן ליכא משום מחוסרי אמנה דלא סמכא דעתי׳ וצ״ע).
ואפ״ל בזה דמ״ש לא לימא אינש לינוקא דיהיבנא לך מידי אורחא דמילתא נקט בינוקא שצריך לחנכו שילמוד וכדומה ומבטיח לו דבר מה עבור זה ואם כן אפשר לדמותו להא דאיתא שם בב״מ בפרק השוכר את האומנין דף ע״ו ע״ב בברייתא קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה וכו׳ בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים עיי״ש ובחו״מ סימן של״ג ולפי״ז גם כאן בעניננו דהתינוק צריך ללמוד וכדומה מצד עצמו והוא מתרשל במה שמוטל עליו אפ׳׳ל דשפיר דמי להטעותו ולהבטיח לו מידי כדי לזרזו ולאחר מעשה לא יקיים הבטחתו וכנדון הפועלים הנזכר. ולכן קאמר דאפילו באופן זה לא יעשה כן מטעם אחר משום דאתי לאגמורי׳ שיקרא וכו׳.
הרב ולדנברג נשאל האם מותר לשקר במאמר רפואי, במצב שבו לשקר אין שום השלכה ממונית, והדבר לא יביא לידי טעות, אלא רק לפרסום גדול יותר, והוא הסיק שגם במקרה כזה אסור לשקר:
19. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדנברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק טו סימן יב
שאלתו היא. היות ולאחרונה רבו פרסומי מחקרים ותוצאותיהם בעתונים רפואיים בכל שטחי הרפואה, ובחלקו הדבר נובע מהעובדא שההחלטה להתקבלות רופא חדש לעבודה בבית חולים מבוססת במדה רבה על מספר המאמרים שפירסם, הנ"ל מביא להתחרות בין הרופאים, וכדי להגדיל את מספר הפרסומים נאלצים הרופאים לפעמים לשנות פרטים במקרים שמפרסמים, ע"י שינוי גיל, סידור סיפור מהלך המחלה, העלמת או הוספת פרטים וכו', כדי שהפירסום יהיה מעניין יותר, ויגביר את סיכוייו להתקבל לעבודה, לכן נפשו בשאלתו! האם ע"י שינוי הפרטים האלה עוברים על איסור גניבת דעת הבריות (כי למיטב ידיעתו קורה כן לעתים תכופות בפירסומים שמפרסמים), והאם משתנה הפסק כתוצאה מכך שרוב האנשים שקוראים בחוברות האלה הם עכו"ם, ע"כ.
וכפי שכבודו הוסיף להסביר לי בע"פ, לא יוכל לצאת עי"ז איזה תקלה בטיפול מסולף וקביעת דיאגנוזה לא נכונה, דאחרת, כפי שהסברתי לו, פשוט הדבר כביעתא בכותחא שיש בזה איסור גמור מכמה בחינות. וזאת תשובתי בע"ה.
...לאור האמור והמתבאר נראה להלכה בנידון שאלת כבו', כי אסור לשנות בפרטים שמפרסמים, וגם לא להעלים פרטים אם הענין משתנה על ידי כן, והגם שאין העונש בזה כעונש המשקר ללא תועלת, ומכל שכן לא כמי שמזיק עי"כ לחבירו, אבל הוא בכלל למדו לשונם דבר שקר, והאמת צריך להיות נר לרגלנו. והנני בברכה ובהוקרה אליעזר יהודא וולדינברג.
