דיוק וחידוש ברש"י

כתובות דף ה

עמוד א

רש"י משום חשבונות. שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח): מפקחים. מוציאין לאור: פיקוח. פושקונברמ''ש בלעז: טרטיאות. פלטי מלכים ושלטונים: ללמדו אומנות. מצוה הוא דכתיב (קהלת ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת למוד אומנות שתחיה הימנו עם התורה ואמרינן בקידושין (דף כט.) שאביו חייב ללמדו אומנות:

בשבת דף קנ  בגמרא נאמר כעין הגמרא כאן, והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת וא''ר אלעזר פוסקים צדקה לעניים בשבת וא''ר יעקב בר אידי אמר רבי יוחנן מפקחין פיקוח נפש ופיקוח רבים בשבת והולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת וא''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן הולכין לטרטיאות ולקרקסאות ולבסילקאות לפקח על עסקי רבים בשבת ותנא דבי מנשה משדכין על התינוקות ליארס בשבת ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות

וכתב רש"י פקוח נפש. בדבר שיש בו סכנה פקוח דיקומבימונ''ט: ופקוח דרבים. כגון לרשות: טרטייאות וקרקסאות ובסילקאות. מיני פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד: ללמדו אומנות. דהא נמי מצוה היא דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות ומצוה ילפינן מקרא בקדושין בהאשה ניקנית (ד' ל:): 

והנה צריך לשים עינינו לכמה חילוקים ובעיקר שבת כתב את עניין הליסטות והראה מ"מ מדויק כולל שם הפרק בקידושין, וכאן כתב בסמא וגם הכניס את עניין לימוד אומנות עם תורה, ששם בקידושין נראה שיש שני דרכים איך ללמוד פסוק זה במשלי.

ובראשית נקדים ונביא את מה דאיתאבקידושין כט ע"א איתא - דת''ר האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי''א אף להשיטו במים רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות ליסטות ס''ד אלא כאילו מלמדו ליסטות.

ובדף ל ע"ב ללמדו אומנות: מנלן אמר חזקיה דאמר קרא {קהלת ט-ט} ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות: ויש אומרים אף להשיטו בנהר: מאי טעמא חיותיה הוא: רבי יהודה אומר כל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות: ליסטות ס''ד אלא כאילו מלמדו ליסטות מאי בינייהו איכא בינייהו דאגמריה עיסקא:

וברש"י ראה חיים. אומנות שתחיה בו עם אשה מקיש אומנות לאשה: אם אשה. האמור כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שחייב אדם להשיאו אשה כך חייב כו': מאי בינייהו. מאי קא מוסיף ר' יהודה: עיסקא. אם למדו סחורה לת''ק הרי למדו חיים לרבי יהודה דאתי לטעמא אומנות דוקא דכמה פעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם:

והנה יעויין בשטמ"ק שעשה צריכותא מדוע הביא כאן הגמרא את כל המימרות להוכיח שמכן דמותר לחשב צרכי החתונה ולא הסתפקה הגמרא במ"מ אחד, וז"ל וחשבונות של מצוה מי אסירי? והא רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרווייהו חשבונות של מצוה כו' — וכתוב בשיטה: ולא תימא לחשוב בלבד, אבל לפסוק לכתחילה לא משום דהוי כמקדיש, ותנן (משנה ביצה ה ב): אין מקדישין ביום טוב. שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע, משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב עצמו לגבוה בדיבורו. וכן פירש ר"ן ז"ל, עד כאן. ולהכי מייתי הכא תרווייהו, דדילמא משום הכי במוצאי שבת לא, דלמא איידי דטריד לעשות סעודה בלילה יחשוב בשבת מהו צריך להוציא, ויפסוק נמי לפלוני מאכל כך ולפלוני כך, לכך מייתי דלפסוק נמי שרי. ולא תימא דווקא שאינו טורח ללכת מפני כן ממקום למקום, אבל לטרוח ללכת ממקום למקום אסור, והילכך איכא למימר דמשום הכי במוצאי שבת לא, פן מחמת טרדתו ילך למקום שמוכרין הבשר והתרנגולים ושאר צרכי סעודה לפקח שם על עניין סעודתו. לכך מייתי דאמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן: הולכין לבתי כנסיות כו', דאפילו להתקבץ וללכת לבתי כנסיות כו' שרי. ואכתי איכא למימר דמתקבצין לפקח בשבת, אבל אין מוציאין לאור עד מוצאי שבת, וכיון שכן, הכא איכא למימר דבמוצאי שבת לא, פן יפקח ויוציא לאור ממש הכנת סעודה בשבת. לכך קאמר דאמר ר' יעקב בר אידי: מפקחין כו' בשבת, וכתב רש"י: מפקחין. מוציאין לאור. והיינו לפי הספרים דמייתו "אמר ר' יעקב כו' הולכין לבתי כנסיות" כו' ברישא, והדר מייתו "ואמר ר' יעקב בר אידי כו' מפקחין פיקוח" כו'. ומיהו ברוב הספרים המדוייקים מייתו ברישא "מפקחין" והדר "הולכין לבתי כנסיות" כו', ולפי זאת הנוסחא, יהיה הצריכות כן: לא תימא לפסוק צדקה, שהיא מצוה ידועה ומפורשת בתורה; אבל לפקח ולהוציא עסקי רבים, שאינו אלא שלום העיר, הוה אמינא אסור, קא משמע לן. ולא תימא דווקא שאינם טורחים ללכת מפני כן ממקום למקום כו', וכדכתיבנא. ומייתי נמי דאמר ר' שמואל בר נחמני כו' הולכין לטרטיאות כו', פירוש, דלא תימא דווקא לבתי כנסיות של ישראל, דלא מיחזי כדרך חול, אבל לטרטיאות כו' אסור, וכיון שכן איכא למימר דמשום הכי למוצאי שבת לא, פן מתוך טרדתו ילך למקום מוכרי גוים לפקח על עסקי סעודתו. לכך מייתי הך דר' שמואל, דאפילו בהכי שרי. ולא תימא עסקי רבים שאני, דהא ללמדו אומנות דאינו מצוה כל כך, ואפילו שידוכין וקיומין דמתחזי טפי כדרך חול שרי, הילכך כל מאי דעביד מתוך טירדת הסעודה שרי, ואם כן למוצאי שבת אמאי לא? כן נראה לי:

ונראה על פי השינוי בלשון רש"י , שכאן לא הביא את עניין הליסטות כלל, שהוא למעשה מניעת עבירה ולא ממש עשיית מצוה וזה דימוי שלילי לחתונה שהיא למצוה לכתחילה ולא במחשבת מניעת עבירה, אלא את לשון הפסוק ואת הכוונה הנסתרת שלגבי עבודה עם לימוד תורה ואגב הדימוי לנישואין שהוא עניין העיקר כאן סעודת החתונה, ומאחר וגם מוזכר בדף זה את עניין נישואי אלמנה לאלמן שהולך מיד לעבוד הזכיר רש"י שזה צריך להיות עם תורה, וכן רש"י כתב מראה מקום לקידושין בכללות ולא מ"מ מדוייק כבשבת שציין לפרק האיש מקדש, כי הרי זה כתוב שם בשני מקומות וחוזר על עניין הליסטות וכפי שנאמר שכאן רש"י רצה להרחיק בכלל את העניין השלילי, של הליסטות.

אבל בשבת שענינו הדינים היוצאים בפסוק של ממצוא חפצך ודבר דבר, הוצרך לפרט כל הדברים, ובפרט שזה קולא גדולה יותר גבי שבת הטעם שכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו ליסטות, שזה תוצאה ממילא ולאחר זמן, ובאופן אחר יכול למנוע התוצאה הזאת על ידי שמפרנסו בעצמו או מחנכו שאסור ללסטם, וצריך ללכת ללמוד אומנות, ודבור וחינוך זה עצמו יכול להיעשות על ידו מידי שבת, ובכל אופן החידוש שיכלול בשבת לדבר עם מלמד שישכרהו ללמד את בנו אומנות, ובכל אופן רש"י הראה מקום מדוייק, וכוונתו שנראה שם כללות העניין ואז נראה גם את עניין הנישואין והתורה והדיעה האחר שהוא חיוב עצם לימוד אומנות באופן החיובי ולא רק כדי לשלול שלא יהא ליסטים.

ועל כן מוזכר גם עניין הצדקה דהוא גם שווה ודומה לנישואין כפי  הנאמר בפסוק (בישעיה נח ז - זה הפרק שנאמר בו גם ודבר דבר)  הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם:  וכפי דברי רש"י ביבמות ס"ב ע"ב,אז תקרא.לעיל מיניה כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך אל תתעלם היינו אוהב את שכיניו שהם כקרוביו מקרב את קרוביו ונושא בת אחותו:  

וכן רש"י מזכיר כאן מוציאים לאור שלא מזכיר שם לשון זה שהוא עניין פירסום דברים לרבים בעניני פיקוח נפש, ובוודאי אין הכוונה למפקחים את הגל מפני פיקוח נפש, אלא שכאן הרחיב רש"י את ענין הפירסום לאור, וכפי שנראה ברש"י עצמו לשון דומה בקשר לחתונת בתולה שיוצאה בהינומא, ומספיק על כך עדות שראה בהיותו קטן, כפי דאיתא ברש"י בדף כח ע"א, גלוי מלתא בעלמא הוא. כלומר אין הדבר צריך עדות אלא לפרסם שיצא הדין לאור בלא גמגום:

וכן כתב כאן פלטי מלכים ושלטונים, ושם לא כתב מלכים ומזכיר שם בית הועד, והנראהדכאן נקט מלכים בגלל עניין שהחתן הוא כמלך, כפי הנאמר בפרקי דר"א ט"ז החתן דומה למלך. מה המלך הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה, כך חתן הכל מקלסין אותו שבעת ימי המשתה. מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד. מה המלך שמחה ומשתה לפניו כל הימים, כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימים. מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו. מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך חתן פניו מאירות כאור החמה, שנ' "והוא כחתן יוצא מחופתו":

וכן נשמר רש"י מלהזכיר "בית הועד" בעניין החתונה, כפי הנאמר בסוף סוטה על עיקבתא דמשיחא שבית הוועד יהפך לזנות, ובשבת נשמר מלהזכיר מלך, מפני שבהמשך הגמרא שם מוזכר א''ר יהודה אמר שמואל חשבונות שלמלך ושל מה בכך מותר לחשבן בשבת, ובכדי שלא נטעה דהכוונה מלך ממש, אלא מלשון מלך - מה לך, חשבונות סתמיים של כלום, וכפי שרש"י דוחה משמעות זו, ברד"ה של מלך. של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו ול''נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות הללו הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר כגון ההיא דפרישית:

אחר כל זאת יהיה בזה טעם נוסף מדוע הובאו כאן שוב כל הדברים שנאמרו בשבת, מפני הטעמת הדברים בעניין החתונה.