נתינת אחריות / רפי זברגר

כתובות כח ע''א-ע''ב 

הקדמה 

נלמד את המשנה בדף שלנו, אשר ממשיכה לעסוק בדיני עדויות שונות:
ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן:
המשנה מפרטת דינים, שכולם דיני דרבנן, בהם הקלו והתירו לאדם בוגר להעיד על מה שראה כשהיה קטן, למרות שמעיקר הדין אדם חייב להיות כשר (קטן פסול לעדות) גם בעת קרות המציאות עליה הוא מעיד.
הגמרא מיד בתחילתה מסייגת דין זה, רק למקרה שיש עד נוסף שהיה בוגר גם בעת קרות המקרה עליו הם מעידים.
נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי,
אדם נאמן לקיים שטרות ולהעיד על כתב ידם של אביו, רבו ואחיו, ועל סמך אותה עדות (עם עד אחד נוסף) מתקיים השטר ואפשר לגבות על פיו. כיוון שקיום השטר אינו אלא מדרבנן הקלו בדין זה.
הגמרא מסבירה את הצורך להזכיר שלושה מקרים - אבא, רב ואח.
זכור הייתי בפלונית שיצאה בהינומא וראשה פרוע,
כפי שלמדנו בתחילת הפרק, גובה עיקר כתובה של בתולה הוא מאתיים זוז. וכמו כן למדנו שם כי הינומא וראש פרוע של האשה בעת לכתה לחופה היא אחד מהסימנים על היותה בתולה. משנתנו פוסקת כי גם במקרה זה, גדול יכול להעיד כי ראה אשה יוצאת בהינומא, ועל פי עדות זו גובה האשה מאתיים זוז בכתובתה.
רש''י מעיר בסוף המשנה כי עדות זו מתקבלת על סמך חזקה שרוב נשים הנישאות הינן בתולות.
ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה,
הגדול מעיד כי ראה בקטנותו אדם יוצא מבית הספר לטבילה במקווה לפני אכילת תרומה בטהרה. עדות זו מתקבלת כדי להחשיב אדם ככהן. בהמשך המאמר נתעכב על דין זה.
ושהיה חולק עמנו על הגורן,
גם עדות על חלוקה תרומה בבית הגרנות מהווה עדות להיות האדם כהן.
והמקום הזה בית הפרס,
בית הפרס הוא שדה שקברו בתוכו והוא נחרש, מקום שגזרו עליו חכמים טומאה, ולכן אסור לכהן ללכת שם. הגזירה היא עד מאה אמה ממקום הקבר (עד שם חוששים שהגיע עצם כשעורה מחרישת השדה). כיוון שגם זה הוא גזירת חכמים ודין דרבנן, מותר לעד הגדול להעיד על גבולות בית הפרס כפי שזוכר מקטנותו.
ועד כאן היינו באין בשבת;
מותר ללכת בשבת עד אלפיים אמה מתחומה של העיר, זהו הנקרא ''תחום שבת''. פוסקת המשנה כי מותר להסתמך על עדות אדם גדול, הזוכר מימי קטנותו עד היכן הוגדר תחום שבת.
אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה,
אדם העובר בתוך שדה חברו במשך שלש שנים מהווה חזקה ואין החבר יכול לטעון כי המעבר שייך לתחום שדהו. בנושא זה אדם אינו נאמן להעיד בגדלותו כי ראה זאת בימי קטנותו, כיוון שזאת עדות המוציאה ממון מחבר.
מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.
וכן אדם אינו נאמן להעיד בגדלותו כי הוא זוכר מקטנותו שמקום מסוים היה חזקה לערוך מעמד (מקום עמידה של המת בחזרה מן הקבורה) ומספד, מאותה סיבה של הדין הקודם (הוצאת ממון מחייבת עדות כשרה). 
 

הנושא

נדון במקרה של המשנה ''שהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה'':
ודלמא עבד כהן הוא!
מקשה הגמרא על דין זה, כיצד ניתן להתיר לאדם לאכול היום בתרומה, לאחר שראו אותו הולך לטבול ולאכול תרומה בעבר, הרי ייתכן שהוא אכל בתרומה מכוח היותו עבד של כהן המותר באכילת תרומה, והיום כבר השתחרר מעבדותו ואינו מותר באכילת תרומה?
סייע ליה לר' יהושע בן לוי, דאמר ר' יהושע בן לוי: אסור לאדם שילמד את עבדו תורה.
עונה הגמרא מכוח קושיא זו ואומרת כי המשנה כנראה סוברת כשיטת רבי יהושע בן לוי האוסר על אדון ללמד את עבדו תורה. והעובדה שראו אותו ''יוצא מבית הספר'' מעידה כי הוא אינו עבד, ולכן העדות על היותו כהן מתקבלת.
מ ולא? והתניא: לוה הימנו רבו, או שעשאו רבו אפוטרופוס, או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת - הרי זה לא יצא לחירות!
מקשה הגמרא מכוח ברייתא ממנה משמע שמותר ללמד תורה לעבד, שלא כדברי רבי יהושע בן לוי. ואלו דיני הברייתא:
• למרות שבדרך כלל אין אדון לווה מעבדו, שהרי "כל מה שקנה עבד קנה רבו", למרות זאת אם האדון לווה כסף מהעבד, אין זו עדות ברורה ומוחלטת כי הוא בן חורין (ייתכנו מקרים כאלו).
• גם מינוי עבד להיות אפוטרופוס על נכסיו אינו דבר מצוי, ובכל אופן אינה מהווה ראיה גמורה לשחרורו של העבד.
• עבד כנעני דינו כאשה ולכן פטור ממצוות עשה שהזמן גרמא. תפילין הינה מצווה התלויה בזמן, שהרי אין מצווה להניח תפילין בלילה. למרות כל זאת, עבד שהניח תפילין בפני רבו, ולמרות שרבו לא מיחה בו, אין זה מהווה ראיה מוחלטת לכך שיצא מעבדותו לחירות, שהרי אין איסור לעבד (וגם לאשה) להניח תפילין.
• עבד שקרא שלשה פסוקים (או יותר) בבית הכנסת, גם אינה מהווה ראיה מוחלטת שהשתחרר מעבדותו.
מן הדין האחרון אנו למדים שהברייתא סוברת שאין איסור ללמד את העבד תורה בניגוד לדעת רבי יהושע בן לוי. מכוח זה מקשה הגמרא: כיצד אם כן אנו מעמידים את משנתנו כדעתו של רבי יהושע בן לוי?
התם דאיקרי עבד מדעתו, כי קאמרינן - דקא נהיג ביה מנהג בנים.
עונה הגמרא כי גם רבי יהושע לא אסר על האדון ללמד את עבדו תורה, רק במקרה שלימוד זה יכול להביא אנשים לידי מחשבה כי העבד השתחרר, אך אם אין חשש כזה אין איסור על העבד ללמוד תורה. לכן, בברייתא שהעבד למד מעצמו, אין בעיה. במשנה – שהאדון שלח אותו לבית הספר ללמוד תורה, לא ייתכן כי מדובר בעבד, ולכן מסקנת הגמרא נכונה.
  

מהו המסר

למדנו בברייתא כי בדרך כלל אדם אינו ממנה עבדו לתפקיד מרכזי וחשוב כל כך כמו מינוי אפוטרופוס. אך במקרים נדירים ייתכן שאמנם כך קרה. ככל הנראה מדובר בעבד בוגר ואחראי מאוד, שניתן לסמוך עליו ללא בעיה.
מכאן נלמד כי גם ילד בוגר ואחראי יכול לקבל סמכויות נרחבות, מעבר למקובל ולסטנדרט. נזכור זאת בחינוך ילדינו וגם במקומות נוספים (חינוך בלתי פורמאלי וגם במסגרות עבודה) - לתת אחריות כמה שיותר, לילדים ואנשים המגלים בגרות ורצינות, וכלל שאדם אחראי יותר, כך הנהגתו ודרך חייו רציניים ושואפים מעלה מעלה.


לע''נ אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף , אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
מאמר זה מוקדש גם להצלחת פרוצדורה רפואית שעובר היום חברי, נפתלי צבי בן יהודית, ולרפואתו השלמה והמהירה בעזרת ה', הרופא כל בשר.
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]